*** את הטור הזה התחלתי לכתוב לפני משחק העונה בין מכבי ת"א והפועל ב"ש
אני אוהד כדורגל ואוהד של קבוצה ספציפית כאן בארץ (אזהרת ספויילר – מכבי ת"א) וככזה, יצא לי בעבר לא מעט להשתתף בחגיגת הקורבנות של קילול השופט, קווניו והאם-אמא שלהם. מה לעשות, ברגע שהנ"ל היה פוסק משהו כנגד קבוצתי האהובה, האינסטינקט פשוט – הוא שונא את הצהובים ורוצה בנפילתם, ועל כך יש לומר לו בפשטות – בוז.
אבל אתם יודעים, מגיע רגע בחיים שמפסיקים לאסוף קלפים של מסטיק גול (מי שזוכר מה זה – שתי נקודות) ולמשוך לילדות יפות בצמה, ואז מחלחלת לה ההבנה – שימו לב בבקשה, אני יודע שזה מהפכני כזה – השופט גם הוא בנאדם. אני יודע!
לפני שממשיכים הבהרה קצרה – שופטים לא הפסיקו מעולם להכעיס אותי. עד רגע כתיבת שורות אלה, אני עדיין מוצא את עצמי מתוסכל מפסיקה כזו או אחרת של השופט במשחקי מכבי (מתנצל מראש – 98.00763% מהמשחקים בהם אני צופה הם בין קבוצה שאכפת לי ממנה לאחרת). הפעם האחרונה ששופט ממש הוציא אותי מדעתי היתה בקרב המאה בין ערן זהבי ל"פואד" בדרבי בו ניצחה הפועל 1-1. אבל אני משתדל מאוד להיות ענייני ולא המוני. מפני שקודם כל, זה ממש לא תורם לכלום ולא ישנה את התוצאה אם אקלל או אשתולל, ולא פחות חשוב, למי אכפת? רק ללחץ הדם שלי. אז זהו, אני עם קללות וקליפות גרעינים הפסקתי.
ועכשיו לעניין. ברגע שהבנו שהשופט הוא ממש כמונו, ואנחנו עושים טעויות, מתחילים להסתכל על הדברים אחרת. ולמה הכוונה? נכון, שכשהשופט קונה עוד צלילה של שכטר ונותן פנדל זה מעלה קצת ת'סעיף. אני מניח שגם אוהדי יריבות מכבי לא ממש אוהבים כשהמצב הפוך. חמור מכך כשמדובר בפסיקות נגד קבוצות שמלכתחילה נמצאות בנחיתות איכותית, מה שנקרא "קבוצות קטנות". אבל יש לי כמה טענות כלליות בנידון, ואנסה להרחיב מעט:
אני לא מטיל על השופט את האשמה בהפסד או אובדן נקודות של קבוצתי
כן. פנדל או שער מנבדל משפיע על התוצאה רגעית, יכול לשנות מצב רוח ולשבור מומנטום. אבל… בכדורגל הקבוצה שמבקיעה יותר שערים היא המנצחת. אז אם ספגנו שער לא מחוייב המציאות, עלינו להבקיע אחד יותר. על השחקנים ומאמניהם לאתגר את עצמם ולא לתת להחלטת שופט להשפיע על המוטיבציה שלהם בצורה שלילית. חלק מעוצמתה של קבוצה היא היכולת להתגבר על תחושות קיפוח ולמצוא דרך להתמודד עם מציאות חדשה (כמובן שמאמן יצירתי יכול להשפיע כאן). הטענה הזו יותר "תופסת" במקרה של קבוצות "גדולות", אבל לא מעט פעמים קבוצות שפתחו את המשחק מנקודה נחותה משחקות כדי "לגנוב נקודות" ולכן, עם ההתאמות הנכונות הן עדיין יכולות לעשות משהו חיובי ולשדוד את הקופה. זה אפילו יכול לחשל אותן עוד יותר.
ניתן למזער נזקים
אדום לטל בן חיים או פנדל להפועל ב"ש יכולים להכעיס אותי, אבל ברוב המקרים הכעס הוא לא באמת כלפי מליקסון או השופט. טב"ח מודע למעשיו ואל תתנו ליכולת המשחק המשובחת שלו להטעות אתכם. אם היה מבצע את התיקול יותר בחוכמה, אולי לא היה רואה כרטיס בכלל. ואותו מגן שרודף אחרי השף הבאר שבעי מודע ליכולות הצלילה שלו וצריך להיזהר לא לתת לו מקפצה.
הבעיה שלי אינה עם החלטות שיפוט נקודתיות
מה שבאמת יכול לעצבן אותי הן לא ההחלטות להרחיק שחקן על פעולה זו או אחרת, או פנדל שנשרק בטעות. זה קורה. כאמור – השופט הוא בן אדם. מה שכן משגע אותי הוא חוסר העקביות. לא מעטים המקרים ששופטים מפעילים את שיקול דעתם בצורה מאוד ליברלית. ישנם מקרים בהם אני מסכים עם החופש הזה, וכאן הביקורת שלי היא כלפי הכשרתם, אבל יש מקרים בהם אולי יש להפוך את העניין לפשוט מאוד ע"י קביעת (ואכיפת) כללים מאוד ברורים.
אז מה אני רוצה?
לא מציאותי להתחיל לחנך מחדש את כל השופטים והשחקנים, אבל אני חושב שצריך להתוות כיוון ולתת דגשים על החלטות שיפוט שבכוחן להשפיע משמעותית על כיוון המשחק:
- פנדלים (ותוספת קטנה בעקבות המשחק מת"א\הב"ש – שער או לא): אנחנו בשנת 2018 למען השם. לא צריך בכלל בקשת מאמן כדי לצפות תוך שניות בשידור חוזר משלוש-ארבע זוויות. בהנחה שלא נשרקים שמונה עשר כדורי עונשין מ 11 מטרים במשחק, או מובקעים שערים גבוליים, כל הטענות על עצירת המשחק מיותרות. עוצרים לשתי דקות, שלושה שופטים צופים צ'יק צ'ק ומחליטים (כן, החלטת רוב מספיקה).
- נבדלים: נבדל אמור להגן על השוער ממשחק לא הוגן כנגדו. בשנים האחרונות הולכים עם ההתקפה (כמו שצריך) במקרים גבוליים. אם צריך שלושה שידורים חוזרים (עם הטכנולוגיה של היום) אתם יודעים מה? זה ל-א נבדל. מטרת הנבדל אינו קידוש הקו הדמיוני. היא אינה ההתעקשות שהקמיצה ביד שמאל של החלוץ שברה את הקו.
- כרטיסים: במקרה של עבירה שמצדיקה צהוב על פי התקנון – יואיל השופט ויוציא צהוב. יוסיף השופט ויזכיר לשחקן שבפעם הבאה יישלף האדום ללא כל היסוס ושלום על ישראל. חוק ההיגיון לא תופס פה, שכן יש סיבות לשליפת כרטיסים והן קשורות למשחק ספורטיבי, כמו גם לבריאות השחקנים. ללא אלה, מה אנחנו מחפשים במשחק כדורגל? סלחנות מקומה במקרים אחרים. אחידות תוכל לגרום לשינוי, אבל כאשר כל שופט מחליט שהוא אהרון ברק ומפעיל את האקטיביזם השיפוטי שלו (כמובן שאחרת משופט אחר, או לפעמים מעצמו במשחק אחר) נוצר מצב בו אין לאיש באמת מושג איזו עבירה מובילה לצהוב או אדום ואנחנו נתקעים עם חוסר עקביות.
- ולאחר מעשה: בנושא הזה אני הרבה פחות החלטי ובאמת שמעניין אותי מה חושבים אחרים על שינוי תוצאות, עונשים וכדומה לאחר משחק. יש לי טיעונים לכאן ולכאן ועדיין לא גיבשתי דיעה באופן מוחלט.
כל השאר משני בעליל. קרנות וכדורי חוץ ושאר ירקות באמת באמת לא יכולים להוות תירוץ.
*** כמובן, איך שאני מתיישב לכתוב מילות סיכום, מגיע צוות השיפוט ממשחק העונה ומוכיח שלפעמים יש פשוט יום של שיפוט גרוע. השופט איבד את המשחק לפני שעברו 10 דקות. אני לא מעריץ של שופטים "פוזאים" שבאים לעשות שואו לקהל, אבל לפעמים צריך לתת הצהרה, ואחרי שניים שלושה תיקולים ששווים צהוב, כל שהיה על השופט לעשות הוא – להוציא צהוב לראשון שמכסח (קרי: ג'ון אוגו), לקרוא למליקסון ומיכה הקפטנים ולומר להם "דיר בלאק, אני מתחיל לשלוף אדומים". אבל ליאני החליט שהוא מסתפק באזהרות מילוליות בלבד והראה סלחנות יתרה. אז הגיע שער הרפאים של ריקן וכשצוות השיפוט הבין שטעה (ונקודתית, אני לא תולה את תוצאת המשחק בהחלטה – או אי ההחלטה על שער) איבד את הביטחון והשליטה, והתחיל מחול השדים. אומר זאת בצורה ברורה:
- כל האדומים מוצדקים
- אוגו, שפונגין וטהא צריכים לפצות את חבריהם על טפשות יתרה במהלך משחק
אבל… כאמור, אם היה ליאני נוהג אחרת מהדקות הראשונות, מסופקני אם היינו מדברים על אדומים.
כל האמור מעלה לא הופך את ליאני לנבל. היה לו יום רע, ושחקנים פשוט נתנו לו את כל הסיבות לחמם את המשחק.
אסיים בזה – אם מכבי היתה מפסידה, האשמה לא היתה בשער פסול (וכן, התעצבנתי כהוגן) וב"ש לא הפסידה בגלל אדום לאוגו.
