צהרי יום שלישי, מידי פעם נכנסת הודעה לווטסאפ שמזכירה שהערב מתקיים המשחק הגורלי ביותר בשנים האחרונות מבחינת מכבי – משחק הגומלין מול באזל, "שקט עכשיו וכל אחד עסוק בענייניו" מתנגן לי בראש. הדקות עוברות ואיתן מפלס ההתרגשות עולה. בדמיון, מנסה ללכת הכי רחוק שאפשר וחוזר תמיד למציאות שלא מנבאת טובות, באזל טובה ממכבי בכל פרמטר, התיקו שהשגנו בבאזל הוא אומנם תוצאה טובה, אבל גול אחד שלהם והכל גמור ובנוסף היכולת ההגנתית של מכבי מתחילת השנה לא דומה לכלום.
בדרך לבלומפילד ההתרגשות כבר בשיאה, אירופה זה כאן. בשער 7 (מקומות לא מסומנים) תפסו לנו את המקומות הקבועים, הנאחס בשיאו, בטוח מפסידים היום. השחקנים עולים לכר הדשא מלווים בהמנון ליגת האלופות ונראה כי זוהי התהילה הגדולה ביותר לה נזכה השנה, תהילה לא קטנה, יחסית להישגים מול פלזן והתיקו בבאזל.
שריקת הפתיחה והדופק נושק ל-200, הרעש באצטדיון שובר שיאים חדשים ואז שובר שוב את השיא בכל נגיעה של אל-נאני המצרי. חברה ליציע, שהגיעה חולה ובקושי הצליחה לדבר, קופצת וצורחת כאילו גורל המשחק תלוי בה, וזה מרגש, זה מרגש כי לפני המשחק היא אמרה שבשביל המזל היא תדבר עם אבא שלה ז"ל, אוהד מכבי מושבע, שלקח אותה כילדה למשחקים והיום היא ממשיכה את המסורת, שיגע בקבוצה ושהחלום יתגשם.
אם לומר את האמת, החל מהדקה ה-70 אני לא יודע מה היה על הדשא. המבט התביית על לוח התוצאות וספירת השניות החלה, בשלב הזה חוסר האמונה השתלט טוטאלית. אם הם מבקיעים עכשיו, אמרתי לעצמי, אין אפילו זמן לחזור, ובכל זאת, היינו רחוקים עשרים דקות מליגת האלופות!
ואז רבע שעה, ועשר דקות, וחמש, ותוספת של שלוש דקות וזהו! אנחנו שם! שאגות שימחה, חיבוקים עם אנשים שלא מכירים, חיוך של ילד שזה עתה היה עד לרגע היסטורי, מרגש כבר אמרתי?
