אני לא זוכר איפה שמעתי את זה או ממי. אני רק זוכר שהסכמתי עם הטענה שהפאנק (פ' דגושה) מת והמצב בלתי הפיך, כי מה שפעם קראנו לו "פאנק" היום היא הנורמה. כל המילים המתמרדות, המסרים החתרניים, היום זה המיינסטרים. כל אחד חושב אותם היום. ולכן, אם פאנק הוא הנורמה, מה כבר יכול להיקרא "פאנק"?
אני זוכר כשהודיעו על יציאתו הקרובה של האלבום In Utero של Nirvana. זוכר את ההתרגשות הגדולה שאחזה בי. כל הדיבורים על היות האלבום המתקרב הכי אפל וכבד שהלהקה הפיקה אי פעם. דמיינתי את הסאונד, את נושאי הכתיבה, הקליפים, קיוויתי שלא אתאכזב מהאיכות (לא התאכזבתי, היא עלתה על חלומותי הפרועים). מה שעניין לי את העכוז היה כמה עותקים יימכרו מהאלבום. מה אומר ומה אגיד? מין פאנקיסט שכמוני. עוד דבר שעניין את ישבני היה איזה להיט יכנס לעשרת הגדולים במצעד פזמונים כלשהו. רק קיוויתי שקורט ולהקתו הענקית ימשיכו לבעוט לאמריקה הממורקת והמלאכותית באשכים.
ה UFC חייבים ללמוד מהפאנק, אם הם רוצים לשמור על זכות הקיום שלהם. כל העסק הרי קם על אנשים שאהבו "ללכת מכות" שנלחמו על חגורות, הזכות להתרברב וכן, גם קצת כסף. היו טורנירים, מחלקות משקל, והאלופים הגנו על החגורות שלהם וניסו לבנות את מורשתם. פעם בזמן מה, ניסו לוחמים להשיג מטרות יוצאות דופן, ושניים אפילו הצליחו לזכות בחגורות בשתי מחלקות משקל שונות. בשביל האירוע ההסטורי – UFC 100 אפילו קיבלנו קרב מרכזי מיוחד (ורווי איבה). זו היתה תקופה מאוד מרגשת.
ולמה? מפני ש UFC לא ניסו להפוך כל קרב – או אפילו כל קארד (ערב קרבות) לסופר קארד. לפאנק יש זכות קיום כל עוד הוא בועט לנורמאלי בתחת. לא כשהוא – הפאנק – נורמאלי. זו הסיבה בגללה, כל פעם שאני שומע את הביטוי “Money Fight” בא לי להקיא. זו הסיבה בגללה כל פעם שלוחם בעל רצף לגיטימי של 8 ניצחונות נדחק הצידה לטובת הקרב ה"פופולארי" – בא לי לבעוט לדיינה ווייט בשוקה.
התאהבתי ב MMA בגלל שהוא היה שונה. רחוק ככל האפשר מהעולם (המאוס) של האיגרוף. מי שיחפור בפוסטים קודמים (באתר שלי), יודע שאני מאוד בעד לשלם ללוחמים יותר. ה-ר-ב-ה יותר. אבל לא ככה… לא על ידי כריתת הענף עליו יושב הספורט. לא על ידי יחס שגורם ל 80 או 90 אחוזים מהלוחמים להרגיש כמו שמוקים חסרי חשיבות.
"אבל איך נמכור pay per views? בלי super fights? הקארדים לא אטרקטיבים." קודם כל, לא נשאר לי _ לשים על מכירת שידורים (לפחות כל עוד אני לא מקבל אחוזים). אבל לטובת הדיון, ומכיוון שאני מודה – גם אני אוהב קרבות וקארדים מלהיבים – הרשו לי רק לומר כך: אולי, במקום לזרוק 80% מהשלל על שני לוחמים (ויהיו טובים ככל שיהיו), ה-UFC צריך להבטיח תשלום מינימלי מכובד לכל לוחם, ולהגדיל באופן משמעותי את הבונוסים מבוססי הופעה – וגם לחלק יותר מהם. זה ייתן עידוד ללוחמים לתת "שואו" ובאותה מכה, לא ימשיך את המגמה של יצירת שני כוכבים על חשבון "קבורה" של שאר הסגל.
זאת אולי לא הדיעה הפופולארית, אבל אנחנו מדברים פה על פאנק. ופאנק לא יכול להיות פופולארי. רק קול.
