חמש עונות, אליפות אחת, גביע אופ"א אחד, ליגת האלופות- אפס. הייאוש מתחיל לכרסם בי, במיוחד אחרי הכישלון הצורם של עונה נטולת תארים והישגים. מונדיאל 2006 נפתח עם החלטה דרמטית – לעזוב את ווסטהאם לטובת אימון נבחרת לאומית. חיכיתי לסיום הגביע העולמי בגרמניה בשביל לראות איזה נבחרות מחפשות מאמן חדש. יוגוסלביה ורומניה לא עברו את שלב הבתים ופיטרו את מאמניהן. מאמני ברזיל, גרמניה ופורטוגל פוטרו לאחר שלא עברו את השמינית ואלו של אירלנד, ארגנטינה ואיטליה הצטרפו לרשימה לאחר שהודחו ברבע הגמר. צרפת זכתה במונדיאל אחרי 2:1 על אנגליה ואני שלחתי בקשות אימון לכל נבחרת פנויה על הגלובוס. כל בקשות האימון נענו בשלילה. חוזרים למציאות האפורה שבשמיים הקודרים של לונדון ולעונה שישית באפטון פארק עם מוטיבציה לצאת לדרך חדשה ושונה מזו שהלכתי בה בחמש העונות האחרונות.
Splash the Cash
אם אתה רוצה לאמן את הקבוצה הטובה בעולם, אתה צריך להביא את השחקנים הטובים בעולם. אף פעם לא אהבתי את גישת הגלאקטיקוס (ועדיין, אני אוהד ריאל מדריד), אבל הרגשתי שהפעם הקבוצה חייבת לעבור קפיצת מדרגה משמעותית במצבת השחקנים כדי להתמודד ברמות הכי גבוהות. רף רבע גמר האלופות, אליו הגעתי שלוש פעמים וטרם חציתי אותו, עמד כתקרת בטון מעל ראשי, וכדי להפוך את התקרה הזאת לזכוכית ולשבור אותה, אני חייב לפתוח את הכיס ולהביא את הטובים ביותר. במנג'רית זה נקרא Splash the Cash.
השוער הטוב בעולם באותה תקופה (ולדעתי גם היום) היה ג'יאנלואיג'י בופון. 24 מיליון פאונד הצליחו להוציא אותו מהדלה אלפי ולהנחית אותו כשוער הראשון בקבוצה לאחר עזיבתו של ואן דר סאר. החלטתי למכור כבר בתחילת יוני את כל השחקנים שקיבלו ציון ממוצע של פחות מ-7.00 בעונה שעברה: הארי קיואל, ג'ון קארוו, לאורן, וויין ברידג', ריקרדו קווארסמה, ריצ'ארד דאן וג'רמיין פנאנט. בסכומים הנאים שהפקתי ממכירת כל השחקנים הללו, היה לי כסף להביא שחקנים טובים שהקריירה שלהם די נתקעה במשחק: מאסימו אמברוסיני מולנסיה, דקו מריאל סוסיאדד, ג'וליאון לסקוט מצ'לסי וזלטאן איברהימוביץ' שעדיין שיחק באייאקס. לידס הציעה לי 10 מיליון פאונד ואת ג'ונתן וודגייט תמורת טיטוס בראמבל המצוין, והסכמתי מיד. בזכות הכסף שחסכתי הצלחתי להנחית את הכוכב הגדול ביותר במשחק, שרדפתי אחריו במשך שלוש שנים: רונלאדיניו מפ.ס.ז' תמורת 25 מיליון פאונד. עם שמות כאלו שמצטרפים לבקהאם, דפו, למפארד, טרי, פרדיננד, זמברוטה, קאריק, ג'ו קול וסאהה, זה נראה, מריח ומרגיש כמו סגל של אלופת אירופה הבאה.
מאיטליה באהבה
בנוסף לחיזוק המשמעותי של הסגל, הרגשתי צורך ברענון טקטי אחרי חמש שנים של 4-4-2 אנגלי טיפוסי.חיפשתי טקטיקה שתייצב את ההגנה, תחזק את האמצע ובעיקר- תהפוך את רונאלדיניו לברומטר של הקבוצה. ה'אבי רצון' שבי התעורר ועברתי לשחק בשיטה האיטלקית עם שלושה בלמים, ארבעה קשרים ושני חלוצים, כשרונאלדיניו מאחוריהם כשחקן חופשי. בניגוד לשנים קודמות, לא יצאנו למסע משחקים בחו"ל מכיוון שפרנצ'וורוס ההונגרית חיכתה לנו למפגש כפול מוקדם על הכרטיס לשלב הבתים הראשון לליגת האלופות. 8:0 קליל אחרי 180 דקות העלה אותנו לבית קל עם גלאטסאריי, קלאב ברוז' והאנובר 96, ונתן את הסיפתח המושלם לעונה שבסופה גביע האלופות ינחת סוף סוף בבוליין גראונד.
ואז העונה החלה. הפסד רדף הפסד וקבוצת המיליונים שלי נתקעה מתחת לקו האדום בפרמייר ליג בתחילת נובמבר והחורף. בליגת האלופות זה הלך יותר טוב, למרות הפסד במשחק הראשון לברוז' בבלגיה. נקודת המפנה הגיעה ב-1/11 עם 1:5 ענק בדרבי מול מילוול, שפתח רצף של חודשיים מלאים ב-W בטור המשחקים בליגה. השינוי היחיד שביצעתי בינואר היה החלפתו של אמברוסיני המאכזב בקשר גרמני בן 29 מבאיירן מינכן בשם מיכאל באלאק, שעמד רגע לפני סיום חוזה והגיע תמורת חמישה מיליון יורו בלבד והמשיך את המסורת שלי של החתמת שחקנים שרומן אברמוביץ' הביא לצ'לסי. האם באלאק יהיה הבורג שחסר למכונה בדרך לתואר?
דיר באלאק
העונה המשיכה בצורה חיובית עם קאמבק מטורף בליגה, עלייה לרבע גמר האלופות ועלייה לגמר גביע הליגה, לאחר שקיבלתי בדרך לשם אך ורק קבוצות מליגות נמוכות. הכוכב הגרמני הורחק בחצי הגמר מול קובנטרי ועליתי בלעדיו לגמר גביע הליגה בוומבלי מול האלופה (ומחזיקת ליגת האלופות, אגב), מנצ'סטר יונייטד, ב-1 לאפריל 2007, שאם זכרוני אינו מטעה אותי, באותו תאריך בדיוק העברתי את ליל הסדר בסדרת שמירות אי שם בבסיס קטן וחשוך ברמת הגולן. רוד ואן ניסטלרוי הזכיר לי בדקה ה-28 שלמרות התאריך העליז, יונייטד היא לא בדיחה. רונאלדיניו הענק, השחקן המצטיין של העונה, ענה עם שוויון כעבור חמש דקות ושער יתרון בדקה ה-69. דארן פרס (מי?) השווה בדקה ה-75 במשחק מטורף, שהיה נראה שהולך להארכה עד שהגיע ג'ו קול וכבש שער ניצחון דרמטי בדקה ה-88 והביא גביע מקומי ראשון לווסטהאם.
מעודדים מהזכייה בגביע הליגה, המשכנו לרבע גמר האלופות למפגש כפול נגד המנחוסה הרשמית שלנו: ברצלונה, בפעם השלישית בחמש השנים האחרונות בשלב זה. פעם שלישית גלידה? ג'ו קול שוב היה שם, הפעם עם שער ניצחון בדקה ה-85 בקאמפ נואו ו-1:2 מדהים שנתן מקדמה אדירה לקראת הגומלין בלונדון. בין שני המשחקים מול בארסה פגשנו את ארסנל וצ'לסי בליגה והבסנו אותן בקלות, מה שיצר ראש חץ משולש בין ווסטהאם, יונייטד וארסנל, עם מספר נקודות זהה שישה מחזורים לסיום. הגומלין מול ברצלונה התחיל מעולה עם שער מהיר של למפארד בדקה העשירית, אבל אז קרה הנורא מכל: בופון הורחק בכרטיס אדום, בארסה חזרה עם שני פנדלים והמשחק הלך להארכה ולפנדלים. אבובקרי יעקובו ואדריאן איליה החמיצו לברצלונה והבעיטה החמישית הייתה של מיכאל באלאק. שער, ואנחנו בחצי הגמר. דרך המסך צרחתי לגרמני "דיר באלאק אתה מחטיא". והוא החטיא. וגם ג'ון טרי בבעיטה השישית.
הגביע עם האזניים הגדולות יחכה לפחות עוד שנה.
חשבתם שסיימנו עם באלאק? הרכש הכי גרוע בהיסטוריה הוירטואלית של ווסטהאם פתח במשחק העונה מול יונייטד באולד טראפורד, שלושה מחזורים לסיום. ואן ניסטלרוי, כרגיל, כבש ראשון, וויין רוני השווה ובאלאק תרם את חלקו למשחק עם אדום מטופש במחצית הראשונה. המחצית הסתיימה ב-4:1 לאדומים, בקהאם צימק בדקה ה-90 והאליפות נשארה במנצ'סטר. גם במנג'ר, מיכאל באלאק הוכיח את עצמו כאחד הלוזרים הגדולים בתולדות המשחק. חמישה מיליון פאונד ששולמו עליו נראים לפתע כגניבה, ולא מצד הרוכש.
עוד עונה נגמרה. מבחינה התקפית, הקבוצה הייתה מושלמת. לא פחות מתשעה שחקנים סיימו את העונה עם יותר משבעה שערים ושבעה בישולים. למרות שהפסדנו את שני המשחקים האחרונים בליגה, סיימנו במקום השני לפני לידס ועם גביע הליגה ביד. לא העונה הכי טובה, אבל בהחלט טובה יותר מזאת שלפניה. בעונת 2007/2008, זאת שמצפה לי, הגיע מאמן ישראלי עם קבוצה לונדונית לגמר ליגת האלופות. האם זה יקרה גם במציאות האלטרנטיבית?
המשך יבוא…
