ההתרגשות מהעלייה לליגת האלופות עדיין לא התפוגגה ויומיים לאחר מכן מתקיימת ההגרלה לשלב הבתים, באזל כבר לא תהיה שם באותו בית עם מכבי. התקוות בקרב האוהדים התחלקו בין בית אטרקטיבי שכולל את הקבוצות החזקות ביותר מכל דרג, לבין בית עם קבוצות שאפשר "לעבור שלב". ההגרלה סידרה משהו באמצע, בית שכולל את צ'לסי, פורטו ודינמו קייב.
באותו ערב נקבע כי מכבי תצא לסטמפורד ברידג' למשחק הראשון, הווטסאפ התחיל לצפצף בלי סוף, הפור נפל – נוסעים ללונדון. כחצי שעה לאחר ההגרלה כרטיסי הטיסה כבר הוזמנו וזאת לאחר שתוך כדי ההזמנה, התקבלה הודעה מחברת התעופה כי "הביקוש לטיסה זאת עולה והמחיר יעלה בקרוב". למחרת המחיר כבר הכפיל עצמו ולא היה ספק כי כמות האוהדים שתגיע תהיה גבוהה ביותר.
הימים עוברים ומפלס ההתרגשות עולה, שיחת היום הופכת מ"הולכים בשביל החוויה" ל"צ'לסי בתקופה רעה ויש סיכוי לעשות משהו מולם". העיתונאים מעלים את הציפיות, אוהדי הפועל מזכירים שהם כבר ניצחו אותם ובמכבי מכריזים כי הם לא יוצאים לטיול בלונדון.
יום שני ה- 14.9.15 הרגע הגדול הגיע, עולים על טיסה שעתידה לנחות בלונדון בשתיים לפנות בוקר. מצוידים בהמון אופטימיות וציפייה למשחק הגדול, התחלנו לחצות את לונדון לאורכה ולרוחבה. השוק של נוטינג היל, אוקספורד סטריט, לונדון ברידג', לונדון איי והביג בן היו הנקודות שהצלחנו לכבוש ביום הראשון (והיחיד שבו קבענו להסתובב בעיר), המשותף לכולם – לונדון צהובה. מזג האוויר מתחלף כל כמה דקות, אך נע בין עננות וקרירות לשמש נעימה, גשם בינתיים אין.
משיחות עם תושבי לונדון ברור כי כולם אוהבים לשנוא את צ'לסי, תחושה מוכרת לאוהדי מכבי בארץ. אפילו המוכר הטורקי, שצעיף של צ'לסי תלוי מעל הקופה במכולת שליד המלון, חייך לאחר שסיים לעשות חשבון לאוהדת של מכבי שאמרה לו שוקרן וברחה מפוחדת מהחנות. הוא למעשה חייך כמבין שניצחון של מכבי גומר לצ'לסי את העונה.
יום המשחק הגיע, ההשכמה כללה את המילים "צ'לסי מכבי היום", חיוך מאוזן לאוזן נמרח על הפנים. ברחובות כבר ניתן לראות שלונדון צהובה, הדרך לאצטדיון התחילה במונית כשהנהג מבטיח ש"תוך עשרים דקות מגיעים". שירי אוהדים החלו להישמע בקולי קולות מהחלק האחורי של המונית, אבל לאחר כחמש דקות נסיעה, הנהג הודיע שלא נצליח להגיע בזמן לאצטדיון. לטענתו זה בגלל הפקקים, לדעתי זה בגלל הרעש שעשו לו ארבעה אנשים במונית…
ההגעה לאצטדיון ברכבת התחתית הייתה מהירה ונוחה מאוד, עוד כחמש דקות הליכה שרק הפגנה פרו פלסטינאית העכירה במקצת את האווירה והנה שלט קטן בעברית שמכריז "ברוכים הבאים לסטמפורד ברידג". באופן מופתי ומפתיע, החלו האוהדים להסתדר במקומותיהם שהיו מסומנים, כמובן שהאיסור על עמידה ביציע לא החזיק מעמד אף לא לדקה. הקהל באוויר, האווירה מחשמלת, מעולם לא התחברתי יותר למילים "ולי זה לא אכפת מה יגידו כולם, איתך אני אלך עד לקצה העולם…." והנה אני קרוב לקצה העולם, למרות מה שכולם אומרים, יודע עמוק בפנים שאין שום סיכוי לנצח או להוציא תיקו, ועדיין חש גאווה לעמוד שם ולראות את הקבוצה שלי מפסידה 4:0 לצ'לסי, כי זאת צ'לסי וכי ברור לי שמכבי עוד תרשום השנה הישגים באירופה. מיד לאחר המשחק נשאלתי איך זה לקבל בראש? התשובה היא בהחלט בסדר.
נ.ב. אבי, מורן, הדס והמוכר הטורקי, תודה לכל אחד מכם, שהפך בדרכו את הטיול הזה למיוחד ומושלם.
