מה עובר על הפועל באר שבע? כל אוהד של הקבוצה, חדש או ישן, מתחבט בימים אלה בשאלה הלא פשוטה הבאה: עד כמה גרוע מה שקרה בתחילת עונת 2018/19 לאלופת המדינה?
בגדול, אנחנו, אוהדי באר שבע, נולדנו לסבול והמצב הטבעי שלנו הוא להפסיד. תרבות ה"עמה" זורמת בעורקינו וזה לא סתם גימיק – עם השנים פיתחנו עור של פיל, אנחנו יודעים להפסיד 5-0 למכבי חיפה בוסרמיל וללכת הביתה עם חיוך ותקווה ששבוע הבא לא נפסיד בעכו, אפילו שדודו גורש ייתן הצגה בין הקורות שלהם. אנחנו רגילים שמחתימים כל קיץ 16 שחקנים חדשים ש-15 מהם אנחנו לא מכירים והשחקן הנוסף זה אבירם ברוכיאן שמשחק עם חפיסת קלפים בגרב. אנחנו תמיד ובאופן טבעי מועמדים לירידה וגם אם לא, כבר נמצא על מה להתמרמר ולהתלונן. אנחנו שנים ישבנו ביציע וחיכינו שאביתר אילוז יהפוך לכדורגלן. אנחנו לא האמנו כשהביאו לנו לקבוצה את נועם שוהם ששיחק במכבי תל אביב הגדולה. אבי יחיאל היה כוכב אצלנו.
אז על הנייר, זה כלום בשבילנו. באמת, אנחנו בעננים. וואלה אחרי 3 אליפויות ברציפות אני מרגיש שאני צריך איזה שנתיים בלאומית להוריד את הפאניקה ולחזור. להשתולל עם 20 איש ביציע ולהרגיש בתאטרון החלומות.
בפועל? הרבה אוהדים מרגישים שונה, או לפחות לא שלמים עם התחושות שתיארתי למעלה עד הסוף. מי שעקב באדיקות אחרי משחקי הקבוצה בעונה שעברה, ידע עוד לפני מסיבת העיתונאים של שיר צדק שיש המון בעיות והן רק המשיכו להתווסף. אחרי לא מעט עונות של התקדמות בכיוון חיובי, נגמר המומנטום. היו לא מעט רגעים שהרגשנו שזהו, אין לנו מספיק רעב וגם לא מספיק שחקנים כשירים כדי לרוץ את הישורת האחרונה. ברור לי למשל שבלי חנן ממן, פשוט לא הייתה אליפות. מזכיר שהמטרה הראשונית הייתה להביא את ממן רק בסוף העונה, אבל קלינגר שלח אותו לדרכו. קיבלנו שחקן בכושר נהדר והכי חשוב עוד גולר לקבוצה שלא הצליחה למצוא את הכוכב שלה בהתקפה כל העונה. מזל מארץ המזלות.
אז כן, יוצא מאיתנו טיפה אלי זינו עכשיו, מזמן לא קיבלנו סטירות לחי. אנחנו חוזרים אל ההגנות שעזרו לנו להתמודד עם שנים של אכזבות. אנחנו מעבירים ביקורת על ההתנהלות ולא כי אנחנו כפויי טובה או לא זוכרים מאיפה באנו, אנחנו פשוט ידענו שהכתובת הייתה על הקיר מזמן. אנחנו גם יודעים היום שאנחנו לא אפיזודה חולפת, אנחנו פה כדי להישאר וחשוב לנו לצעוק את זה בכיכרות. הארגון שלנו ימשיך להרים את התפאורות הכי מרשימות בארץ ובו זמנית לזרוק אבוקות לדשא של ניקוסיה כי זה מה שהוא, ארגון עם עמוד שדרה שיודע להעביר לשחקנים את התחושות שלו. טרנר יישאר המבצר הכי מפחיד בסביבה. לא, לא קרה פה שום דבר מזעזע, אחרי שבכר ואלונה בנו מפלצת אמיתית ותוקפה פג, הם עומדים היום בפני משימה לא פחות קשה – לבנות מחדש. צריך להגיד שבכר הגיע לקבוצה יחסית מוכנה שבדיוק קיבלה את וואקמה ואת איצטדיון טרנר וזה הספיק לו בשביל לעלות על הגל ולעשות את הבלתי ייאמן. הוא עדיין לא עמד באמת בפני אתגר של לבנות פה קבוצה משאריות של קבוצה קודמת.
אנחנו נעמוד מאחורי הפועל באר שבע בכל מצב. לפעמים נהיה למעלה ולפעמים למטה וטוב שכך. אין כמו לנשום אוויר פסגות אחרי שהתגלגלת בבוץ ומי כמונו הישראלים מבין את זה. מי שחושב שעוד שנתיים יהיו בטרנר 5000 אנשים כנראה לא הבין את הפרויקט הזה שנבנה בדרום ושינה עיר שלמה. זה לא פחות ממדהים. אבל יודעים מה? מותר לנו להיות לא מרוצים ולהעביר ביקורת, כן גם אחרי אליפויות, כן גם אם במכבי חיפה ובית"ר ירושלים יש בעיות יותר גדולות. הפועל באר שבע היא האוהדים שלה ואנחנו הכוח שיעזור למועדון להסתכל על הקיר עם הכתובת ולדלג מעליו כמו בבוחן מסלול, גם אם ייקח לנו 13 ניסיונות.
נתראה בטרנר חברים 🙂
"לא מחפש לשמוח, לא חושב על תארים, רק רוצה להיות פה – ולשיר שירים"
