"הם לקחו לי את החגורה, הם לקחו לי אפסים במשכורת שלי, איך לעזאזל אתה חושב שאני מרגיש? לא הפסדתי את החגורה שלי, הם לקחו אותה ממני. הדבר היחידי שהם לא לקחו הוא את החיוך שלי (הדובר לא מחייך ג.ש). עקביות כפול מאמץ שווה פאקינג ביטחון. אני פה פאקינג לפניכם כמו בנאדם חדש, כמו פיניקס, אני פאקינג בוער. אל תהיו גסי רוח, אני הפאקינג אלוף פה. הכירו בזה, אם אני לובש מכנסיים קצרים, או __ ___ (אין לי מושג מה הוא באמת אמר… ג.ש) לא משנה מה לעזאזל אני לובש, אתם תתנו לי את הכבוד המגיע לי."
נגמרה לי הסבלנות לתרגם את ההיילייטס מאחד הנאומים המוזרים של השנה האחרונה ב UFC (התרחש לפני האירוע האחרון – UFC 229). היו שם המון פנינים, על נשר וכלב, ומוטיבציה. היה מוזר מצד אחד, אבל משעשע ומעניין מצד שני. והדברים הם סוג של מראה של הדובר והאיש עליו נדבר היום.
טוני "אל קוקוי" פרגוסון
אל קוקוי, לפי הסבר של פרגוסון עצמו, הוא דמות מפחידה. חיפשתי כמה פרטים נוספים, וכל מה שמצאתי אומר פחות או יותר את אותו הדבר – דמות מפחידה. זה לא באמת משנה, בסופו של דבר, אם מדובר על מפלצת, חיה או אדם. הכינוי שבחר לעצמו טוני מייצג את הדמות שהוא רוצה לשדר ליריביו – אתם צריכים לפחד ממני.
העונה האחרונה של (The Ultimate Fighter (TUF, תוכנית הריאליטי לבית ה UFC בה צפיתי, היתה זו בה אימנו אחד מול השני ברוק לסנר וג'וניור דוס אניוס. עונה די משמימה, למעט שתי דמויות – מצד אחד ראמזי ניג'ם שזיהה (ועדיין מזהה) את עצמו כפלשתינאי (למרות שנולד וגדל בארה"ב), ומצד שני טוני פרגוסון.
מעטות הפעמים בהן, למן הרגע הראשון בו ראיתי לוחם עושה את צעדיו הראשונים, הרגשתי שיש בו משהו מיוחד. הרבה פעמים אני מחכה לראות כמה וכמה קרבות כדי להחליט האם אני חושב שמדובר במשהו יוצא דופן. לא מעט פעמים כמובן, אני גם טועה. אבל במקרה שלו, אני חושב שדי פגעתי בול. טוני תמיד נראה מוזר (למראית עין שדוף מדי מכדי לעסוק בקרבות, אוזניים קצת רדאריות), דיבר מוזר (ראו דוגמא בראש הטור) והתנהל מוזר (חפשו ביוטיוב אימונים של טוני פרגוסון), ובכל זאת… אין בכלל מקום לויכוח על היותו לוחם מהשורה הראשונה במשקל הקל.
את העונה הזו, טוני ניצח בצורה הכי משכנעת שניתן. הוא ניצח בכל אחד מהקרבות, החל בסיבוב הראשון, דרך הרבע והחצי ועד הגמר – כולל – בנוקאווט או נוקאווט טכני. הוא ניצח בבעיטה ממצב של שכיבה על הגב, באגרופים משליטה מלמעלה על הקרקע, בבעיטות לרגליים וסיומת עם אגרוף לגוף ובגמר – בנוקאווט קלאסי של אגרוף לפנים לניג'ם.
לא חסרות דוגמאות של זוכי TUF שנעלמו במהירות רבה מהתודעה, בעקבות חוסר היכולת להתמודד ברמת התחרות שה UFC מעמיד, וטוני, לאחר שני נצחונות בארגון, ספג הפסד מכאיב בהחלטת שופטים לפינאליסט TUF אחר – מייקל ג'ונסון. אולי אנשים חשבו שהנה התפוצץ לו הבלון, אבל ההפסד הזה (ב 5 למאי 2012) הוא ההפסד האחרון, נכון להיום של אל קוקוי. מאז, הוא חיבר 11 ניצחונות רצופים! מתוכם רק שלושה הגיעו להחלטה והשאר הסתיימו בהכנעה (6) או סוג של נוקאווט (2). יתרה מכך, האחד עשר האלה הושגו מול רמת תחרות הולכת וגבהה וכוללים שני אלופי עולם לשעבר, ועוד שוכני טופ 10 לגיטימיים. אם משווים את הרקורד שלו במשקל הקל, הרי הוא טוב יותר מאשר של האלוף המכהן, חביב נורמאגומדוב, ובוודאי מזה של קונור מקגרגור, שאל רוב הישגיו הגיע במחלקת משקל נמוכה יותר.
בואו נדבר קצת על נתונים יבשים.
לתוכנית הריאליטי הוא הגיע עם רקורד של 10-2 (שני הפסדים בהכנעה – תיכף נשוב לכך, ואף פעם לא קיבל נוקאווט), ונכון להיום – 26-3. תרגום למי שלא מעורה – רקורד מרשים ביותר.
הוא בן 34 שזה בצד המבוגר של זמן השיא בקריירת MMA בדרך כלל.
הרקע שלו כולל התאבקות קולגיאלית, חגורה שחורה בג'יו ג'יטסו ברזילאי (BJJ) מבית אדי בראבו. על זה נוסף אגרוף וקיק בוקסינג שמבוססים על אגרסיביות וווליום גבוה של מכות, וקיבלנו לוחם שנראה מאוד שלם.
הנסיון שלו בהיאבקות בא לידי ביטוי בכמה רמות. קודם כל, הידיעה שההורדה של היריב לקרקע תמיד באה בחשבון. לוחם שמסוגל לאיים על יריבו ביותר כלים, בהכרח מציע יתרון. הדבר הזה גם ידוע ליריביו, והידיעה מכריחה אותם לכבד את כל סוגי ההתקפה שהוא עשוי לבחור. אם נקשור את זה לשליטה שלו ב BJJ, כמובן שהוא יכול לבחור לקחת את היריב לקרקע, על מנת לאתגר אותו גם בתחום הזה (ומבלי להוציא מכלל אפשרות את המרפקים והאגרופים אותם הוא אוהב להנחית).
הכישרון (והיצירתיות) שלו על הקרקע בא לידי ביטוי באותם שבעה נצחונות בהכנעה. הוא לא יפחד להתגלגל עם אף לוחם, ואוהב מאוד חניקות – האהובה עליו – ה darce choke (לכלב שלו קוראים דארסי).
במצב עמידה, טוני לרוב יבחר להיות היוזם. הוא אוהב לתקוף את היריב בעזרת קומבינציות של אגרופים, מרפקים ובעיטות (לא מעט פעמים, ישלב את כל אלה בנסיון התקפה יחיד). הוא לא בוחל בהתקפה תוך סיבוב (מפתיע מצד אחד, ומסוכן לתוקף מצד שני) ותמיד ינסה למצוא זוויות מפתיעות להתקפה שלו.
אם יש ביקורת אחת על טוני (ואין לי ברירה אלא להסכים איתה) היא שהוא לא אוהב שהיריבים פוגעים לו בידיים. לכן, עושה רושם שהוא מקפיד להגן עליהן טוב בעזרת הראש… זה לא שהוא לא יודע להגן לדעתי. זה ביטחון (ביטחון יתר) עצמי, ביכולת שלו לספוג ובכל זאת להמשיך. בינתיים זה עובד לו… הוא חטף לא פעם מכות שגרמו לרגליים שלו לעבור למצב נוזלי, אבל לא פעם הוא פשוט נפל למזרון, עשה איזה גלגול כדי להתרחק מהתוקף ולהרוויח שניה או שתיים של התאוששות. הוא גם יודע, במצב שהיריב משיג שליטה על הקרקע מלמעלה, לתפוס את הזרועות, הרגליים, ולמזער כמעט לחלוטין את ההתקפה עליו. ברגע שישיג את זה, תמיד יעבור למצב התקפה גם מהגב, ומשם הגיעו חלק מההכנעות היותר מרשימות שלו (כמו זו על קווין לי, מתאבק מעולה).
אבל… לא לעולם חוסן, והוא עשוי לשלם את המחיר. אולי זה מה שאוהדי MMA לרוב מעריכים בו – הנכונות לשלם את המחיר, אם צריך, על מנת להגיע אל היעד.
הנצחון הזה על קווין לי העניק לטוני את חגורת האליפות הזמנית במשקל קל. קרב זה נקבע אחרי שקונור מקרגור החליט לקחת את הזמן לאחר הזכיה הסנסציונית שלו בחגורה. אחרי הניצחון, הקרב הבא אמור היה להיות נגד חביב נורמאגומדוב על האליפות הבלתי מעורערת רק שטוני החליק, פצע את הברך בצורה נוראית ועבר ניתוח. בזמן שנותח ועבר שיקום (מהיר בצורה די מטורפת), חביב קיבל קרב אליפות נגד אל אייקווינטה… (מוזמנים לקרוא למה כאן) וכפי שכולם יודעים, חביב אף הגן בהצלחה על החגורה מול קונור.
טוני הגיע לאירוע העיתונות לפני UFC 229 עצבני, ומסיבה די טובה לעניות דעתי. הוא נלחם מול אנטוני פטיס באותו הערב בו נלחם חביב מול קונור. בואו נחשוב על משמעות המשפט שוב. קונור, שנעדר מהארגון למשך שנתיים, קיבל קרב אליפות מול חביב שזכה בה מול המדורג 9 בארגון, ובאותו ערב – טוני פרגוסון, האלוף הזמני שאיבד את החגורה בגלל שנפצע… נלחם בקרב שאינו על החגורה.
השאלה המתבקשת היא כמובן – אם טוני היה מוכן לקרב בשישי לאוקטובר – למה לא קיבל את קרב האליפות? אין צורך באמת לענות. הסיבה כלכלית, וככזאת – הוכיחה את עצמה עם הערכות של מכירת שיא של פיי-פר-וויו (2.400,000).
האם בזה הסתיימו 15 דקות התהילה של אל קוקוי?
אחרי הקרב, טוני קצת נרגע. המשיך להיות מוזר כמובן (זה עדיין אל קוקוי אחרי הכל), אבל כבר הבין שלא יצטרך לחכות הרבה מדי. הכוונת שלו כמובן תנחת על אחד משניים – חביב, על מנת לנסות להשיב את החגורה, או קונור, על מנת להרוויח סכומי עתק בשלב זה של הקריירה.
אשתדל כמובן לחוות את דעתי לפני הקרב הבא (זה שווה טור בפני עצמו), אבל אומר רק ששני הקרבות מעניינים מאוד מבחינה ספורטיבית. מול חביב (הקרב שהיה אמור להיות בערך מאתיים פעמים) זה יהיה מבחן מסוג אחד – בו אני מאמין שטוני יעמוד טוב יותר מקונור (לא בהכרח ינצח), ומול קונור… ללקק את האצבעות רק מלחשוב על הפוטנציאל שיש בקרב הזה.
בינתיים, הישארו מוזרים, האמינו בעצמכם ותמיד תתחילו משפטים ותאבדו את קו המחשבה באמצע.
