הימים הם ימי קורונה, וכל העולם בערך יושב בבית ומגלגל זכרונות מימים יפים ורחוקים בהם… משהו קרה מחוץ לד' אמותינו. משהו שניתן היה ללכת ולצפות בו מתרחש, או לכל הפחות להדליק טלוויזיה ולצפות בו מתרחש, ממש בזמן אמת. לדוגמא, אני זוכר שפעם, כשעוד שיחקו כדורגל, היה משחק מעולה בין מכבי ת"א ומכבי חיפה שנגמר בתוצאה המטורפת 4-3 אחרי מותחן איכותי… אבל היום, נחזור לא כמה חודשים, כי אם קצת מעל עשר שנים אחורה בזמן.
כידוע לכם, אני חובב MMA, וכותב על זה לא מעט כאן באתר. סיפרתי לכם מעט – לדוגמא בטור הזה – על איך נשאבתי אל תוך סיפור האהבה הזה, וכזכור לכם (שכן קראתם הכל בשקיקה) האירוע הראשון בו צפיתי בשידור חי היה UFC100, שהיווה סוג של חגיגה לארגון המתפתח. אני זוכר את האמוציות, ובעיקר את ההתרגשות לקראת חגיגת הקרבות הזו, ואת ההתפוצצות של כל אלה בזמן הצפיה. היום, בעודינו בעוצר יציאות, החלטתי לחזור אל האירוע הזה ולבדוק – ממרחק של עשר וחצי שנים – האם באמת הוא היה אירוע שהצדיק את ההתלהבות הזו.
השנה היא 2009, המקום – לאס וגאס נבאדה. שבוע לפני האירוע, הארגון מפגיז בשידור קרבות היסטוריים, סופר לאחור את 100 הגדולים, ומכניס להיכל התהילה שלו את "איש הקרח", צ'א'ק לידל. הפתיחה האלמותית של האירוע בתשלום הזה (לא ראיתי את הקרבות המקדימים בלייב… עוד לא הייתי דלוק סופית) היוותה את יריית הפתיחה. שילוב של הלוחמים המרכזיים בקארד המרכזי בהצהרת כוונות, עם שיר הפתיחה המוכר (Face the pain) שמסתיים בכותרת המחייבת – UFC 100 – Making History.
מייק גולדברג, בהתלהבות המוגזמת הקלאסית שלו, מחליף רשמים עם ג'ו רוגן ליד הכלוב והם מדליקים את האווירה (לפחות של הצופה בטלוויזיה). עוברים על הקרבות המרכזיים, היריבויות הספורטיביות יותר ואלה המבוססות יותר על קונפליקט של אישיות – ומזה יש הרבה על הקארד הזה.
אלן “The Talent” בלצ'ר נגד יושיהירו אקייאמה “Sexyama” (משקל בינוני)
הרקע לקרב: בלצ'ר מגיע לקרב בסוג של מומנטום חיובי, אחרי שני ניצחונות רצופים כשהאחרון שבהם הוא מול דניס קאנג, בקרב הבכורה שלו בארגון. גם אקייאמה הגיע לקרב בכורה ב UFC מול בלצ'ר. היפני נחשב בזמנו לכוכב גדול בארצו, ובין היתר הוא זמר ושחקן.
בלצ'ר עם הראש של ג'וני קאש על זרוע שמאל נכנס ראשון. הג'ודוקא, ואלוף אסיה לשעבר, אקייאמה עולה עם הגי, הוא ואנשי הפינה שלו עוצרים באמצע כדי לכרוע ברך. כולם מוכנים לקרב הראשון של הערב.הקרב הראשון בקארד המרכזי מתחיל על רצפה שקושטה לה בדם, במהלך הקרבות המקדימים.
הסיבוב הראשון קרוב מאוד, ולמרות שאקייאמה מציג סטרייקינג יותר נקי, דווקא החבטות של האמריקאי גורמות ליותר נזק, כשהוא מתרכז בעיקר בבעיטות נמוכות לירך של אקייאמה. אחת מאלה פוגעת – גם אחרי חמישה שידורים חוזרים – קרוב ל"יהלומי הכתר" אבל רק קרוב. למרות זאת הקרב נעצר על מנת לתת ליפני את הזמן להתאושש מ"מכה נמוכה".
הסיבוב השני מתחיל כפי שנגמר הראשון, אבל סקסיאמה מוריד את בלצ'ר אל הקרקע ושולט בו עד לדקה האחרונה של הקרב, מבלי לגרום ליותר מדי נזק. הדקה האחרונה מסתכמת בחילופי מהלומות ועוד בעיטות של בלצ'ר, מה ששולח את אקייאמה למנוחה האחרונה בקרב עם צליעה.
לסיבוב השלישי עולה אקייאמה עם עין שמאל כמעט סגורה, ורגל שמאל כואבת. שניהם נראים מעט עייפים, אבל האקשן נמשך ורוב הקרב זהו בלצ'ר שפוגע שוב ושוב ביריבו. לקראת הסוף, האמריאי זורק "אגרוף סופרמן" תוך שהוא דוחף את עצמו קדימה בעזרת בעיטת דחיפה לכלוב עצמו. אקייאמה עוד מצליח להוריד אותו שנית אל הקרקע אבל בלצ'ר מתפוצץ כלפי מעלה ונעמד מהר.
התוצאה: אקייאמה מקבל ניצחון בהחלטה חצוייה.
מה זכור לי? אני זוכר שבזמן הצפיה, מהר מאוד התחברתי לבלצ'ר ורציתי שינצח. זכור לי שכעסתי על ההחלטה כי הייתי בטוח שהוא אכן עשה יותר (גם צוות השידור הביע פליאה גדולה על ההחלטה הזו). בדיעבד, זה היה קרב מאוד קרוב, ולמרות שגם היום הייתי נותן אותו לבלצ'ר, אני פחות כועס. היה קרב מהנה לצפיה אז, וגם עכשיו בשידור חוזר, נהניתי מהאקשן.
מה קרה עם המתמודדים אחר כך: בלצ'ר המשיך להיות לוחם מבטיח, אבל כזה שלא הצליח לייצר הצלחה ויציבות מספיקים על מנת לאיים על תואר האליפות במחלקת המשקל הבינוני. לצד ניצחונות מרשימים, הוא ספג הפסדים רצופים ליושין אוקאמי ומייקל ביספינג, ולאחר פציעה ממנה לא ממש התאושש, פרש מלחימה. אקייאמה המשיך לקבל דחיפה מהארגון, כנציג יפני ב UFC אבל הפסיד ברצף לרוב השמנא והסלתא של המחלקה ונעלם.
מייקל “The Count” ביספינג נגד דן "הנדו" הנדרסון (משקל בינוני)
הרקע לקרב: שני הלוחמים כיכבו בעונה האחרונה לפני האירוע של "הלוחם האולטימטיבי", תוכנית הריאליטי פורצת הדרך של ה UFC בזמנו, כמאמנים. על פי המסורת של התוכנית, לאחר סיומה המאמנים (שהם לוחמי UFC פעילים) נלחמים זה בזה. אבל זה לא הכל…. או לא… רחוק מלהיות הכל. מייקל ביספינג בילה את התוכנית בנסיונות בלתי פוסקים להיכנס להנדרסון לראש, ולהוציא אותו מכליו. הנדו, בחור מאוד מדוד בתגובותיו, לרוב הצליח לשמור על קור רוח, אבל בגדול, בערה בו התשוקה להשתיק את "הרוזן" בעזרת אגרופיו. יריבות אמיתית ואישית התפתחה ביניהם, ובהיות ביספינג לא-אמריקאי…
ביספינג (בעצמו זוכה לשעבר בתוכנית הריאליטי, כלוחם) נכנס ראשון לקול קריאות ושריקות בוז מהקהל. אין ספק מי ה"רע" בסיפור שלנו. ההליכה גאה כתמיד, לכל הפחות משחק אותה קול. הוא נכנס לכלוב ומקיף אותו כשלוש פעמים בהפגנתיות לפני שהוא מתמקם בפינה שלו. כמובן שהנדרסון – אחד מהלוחמים האהובים בספורט מלכתחילה – נכנס כגיבור האמריקאי וזוכה לתשואות. הוא נכנס, כרגיל – נונשלאנט, מציג ביטחון עצמי גבוה ורוגע.
סיבוב ראשון שקול מאוד. הנדרסון שידוע יותר מכל בשני הכישורים שלו – היאבקות מצויינת ויד ימין לא מהעולם הזה (קיבלה את הכינוי The H Bomb – the Henderon Bomb) ניסה את הפצצה הזו כעשר פעמים במהלך הסיבוב, דחף את ביספינג רוב הסיבוב, למרות שהאנגלי זרק יותר קומבינציות ואולי אפילו הנחית יותר מכות במצטבר. אחרי קצת עבודה על הגדר, ביספינג ניסה להוריד את הנדרסון לקרקע, אבל אחרי שהנדו נמנע מכך בקלות ואף חייך אל עבר ביספינג, הוא גם פגע בפעם הראשונה עם הימנית שלו, אבל זו היתה פגיעה חלקית שהחליקה על מצחו של הרוזן. טעות מאוד גדולה במשחק של ביספינג עוררה את תשומת ליבם של השדרים, וכמובן אנשי הפינה שלו. ביספינג זז מהר ונשאר מחוץ לטווח של רוב המכות של הנדרסון, אבל יותר מדי פעמים הוא נע לשמאלו – כלומר לכיוון היד הימנית של האמריקאי.
בסיבוב השני ביספינג נלחם עם יותר ביטחון, זז מהר, זורק את המכות שלו ונע, גורם להנדרסון לרדוף אחריו ולהחטיא את רוב החבטות שהוא מנסה. אבל הבריטי ממשיך לנוע לכיוון הצד החזק של הנדרסון וכשהשעון הראה דקה ו 44 שניות לסיום הסיבוב, הנדרסון העניש אותו. קומבינציה קטנה של בעיטה נמוכה וטורדנית, שמאלית שנראתה כהסחת דעת ו-בום! The H-Bomb שולחת את ביספינג אל המזרון. הנדרסון עוד מזנק על ביספינג ונותן לו עוד אגרוף (אותו לא הרגיש כי כבר שכב מחוסר הכרה על גבו) כדי להוציא את כל העצבים על מי שפשוט "העלה לו את הסעיף".
התוצאה: דן הנדרסון מנצח בנוק אאוט בסיבוב השני.
מה זכור לי? בזמן שהתכוננתי לקראת האירוע, יצא לי לראות את עיקרי הסכסוך, ובזמנו דווקא הייתי בעד ביספינג (למעשה הוא הפך לאחד הלוחמים האהובים אלי מעולם). התוצאה די דיכאה אותי, אבל זה היה נוקאאוט כל כך מדהים שלא ניתן היה שלא למחוא כפיים להנדרסון. אי אפשר שלא לאהוב את הנדו.
מה קרה עם המתמודדים אחר כך: מייקל ביספינג התאושש מהר מההפסד הזה, הצליח לייצר כמה רצפים נאים אבל נתפש כמי שלא יהיה אף פעם אלוף. למשך זמן רב ראו בו מין "שומר סף" לקריאת תיגר על התואר. אבל ב 2016 כשהאלוף דאז לוק רוקהולד, היה זקוק ליריב, ביספינג קפץ על ההזדמנות ללחום על התואר (ועל הדרך לנסות לנקום ברוקהולד על הפסד קודם) והוא זכה בחגורה עם נוקאאוט מרשים. דן הנדרסון המשיך להילחם אף הוא. הוא לא הצליח כמובן לשחזר לחלוטין את תהילת העבר שלו כלוחם על בארגונים כמו Pride ו ה UFC, אבל היה שותף לקרב אפי עם מאוריסיו "שוגון" רואה ופרש אחרי קרב אליפות מול… מייקל ביספינג, אותו הפסיד בהחלטה קרובה. שני הלוחמים פרשו בגיל יחסית מאוחר בסביבות הארבעים, ושניהם נחשבים לאגדות ספורט. ביספינג הוצג כחבר בהיכל התהילה בשנה שעברה. דן הנדרסון לבטח יגיע לשם בעתיד.
ג'ורג' “Rush” סיינט פייר נגד טיאגו "The Pitbull" אלבס (קרב אליפות במשקל חצי-בינוני)
הרקע לקרב: סיינט פייר, הידוע כ GSP, מגיע כדי להגן על החגורה שלו בפעם השלישית ברציפות, לאחר שזכה בה בשנית והגן מול בי ג'יי פן וג'ון פיץ'. כפי שהפך להרגל, לפני כל קרב של הקנדי, מערכת היח"צ של הארגון ניסתה לשדר ש"הנה מגיע האיום הגדול ביותר על התואר עד כה", ועד UFC 100, ג'ורג' חיסל את היריב שלו בצורה חד משמעית. טיאגו אלבס, הגיע לקרב עם רצף של שבעה ניצחונות, רובם בנוקאאוט, כשהאחרונים בהם היו על ג'וש קושצ'ק שהיה מועמד לתואר מול GSP בעצמו, ומאט היוז – אחד מאלופי המחלקה הטובים בהסטוריה. לקראת הקרב, המסר היה שלאלבס יהיה יתרון בסטרייקינג, לעומת יכולת ההיאבקות של הקנדי, כמו גם הכושר הגופני שלו.
אלבס נכנס חדור ביטחון ומוטיבציה. אחריו סיינט פייר בכניסה הקלאסית שלו, עם חליפת הקראטה והסרט על המצח. בלי יותר מדי זיקוקים. לעסק.
בסיבוב הראשון – ממש על ההתחלה, ג'ורג' הבהיר לאלבס, איזה סוג של ערב מצפה לו. רמז: מתסכל מאוד. במשך חמש דקות, GSP הראה היאבקות, גראפלינג וסטרייקינג עדיפים. בעיקר ההיאבקות כמובן, אבל גם כשהקרב היה בעמידה, המכות של ג'ורג' היו יותר מדוייקות. על הקרקע, הוא שלט בטיאגו והכה בו, תוך שהוא שומר אותו רוב הזמן על הגב במגננה מתמדת.
הסיבוב השני היה דומיננטי והתאפיין בשליטה מוחלטת על הקרקע וכנגד הגדר. ג'ורג' גרם הרבה נזק לפנים של אלבס בסיבוב הזה, תוך ניצול ההיאבקות והגראפלינג העדיפים שלו.
מי שמקשיב לאנשי הפינות בין הסיבובים, היה עד לאחד הכישורים המיוחדים של גרג ג'קסון שהדריך את GSP בתקופה הזו. הוראות רגועות ומדוייקות, מכוונות את ג'ורג' ומדגישות בדיוק לאיזו פעולה הוא צריך לתת יותר תשומת לב.
בסיבוב השלישי המשיך סיינט פייר להציג תזמון מושלם בטייקדאון, אחרי שתי דקות של שליטה מלמעלה על אלבס, הברזילאי הצליח לקום, אבל קיבל נוק-דאון לקראת סוף הסיבוב וספג עוד גראונד אנד פאונד (מכות על הקרקע).
בסיבוב הרביעי אחרי עוד טייקדאון, ג'ורג' מוצא את עצמו על הגב כתוצאה מטעות, ומגן על עצמו יפה. הלוחמים קמו לעמידה והמשיכו להילחם. לקראת הסיום, GSP תופס לטיאגו את הרגל בעוד זה בועט, ומוריד אותו לקרקע שוב, הפעם עם אגרוף.
ג'ורג' הולך לשרפרף שלו בין הסיבובים ואומר למאמן שלו "אני חושב שקרעתי את המפשעה".
גרג ג'קסון עונה: "לא אכפת לי, ג'ורג' – תרביץ לו איתה"
הסיבוב חמישי היה לפרוטוקול בלבד וגם בו זכה האלוף די בקלות, עם עוד ועוד הורדות לקרקע.
התוצאה: סיינט פייר מנצח בהחלטת שופטים אחידה ושומר על התואר.
מה זכור לי? כאן נולד ה"פאנבוי" של GSP. קפצנו בשמחה, כל האנשים בבאר (להזכירכם צפיתי באירוע בטורונטו, קנדה) וחגגנו את הניצחון של הגיבור המקומי. להגנתי, גרתי בקנדה חמש שנים, אז אני לא לגמרי טרמפיסט. גם אחרי הפעם האולי עשירית שאני צופה בקרב הזה, אני עם חיוך רחב. ג'ורג' היה פשוט לוחם בכמה רמות מעל המחלקה שלו.
מה קרה עם המתמודדים אחר כך: טיאגו המשיך להילחם (וככל שידוע לי, עדיין פעיל) ב UFC אבל מעולם לא הגיע שוב למעמד הזה. ניצח, הפסיד, ירד מחלקת משקל, עלה. בגדול, תמיד היה לוחם שמהנה לצפות בו. אין לי מילה רעה לומר עליו. להיפך. ג'ורג' סיינט פייר נחשב ע"י רוב המבינים בענף לאחד משלושת הלוחמים הגדולים בהסטוריה של הספורט. בעיני מספר אחת, גם כאוהד וגם כי זה מה שאני חושב לאור צפיה בענף מאז. הוא הגן על התואר עוד שש פעמים אחרי UFC100, בסך הכל תשע הגנות מוצלחות ורצופות לפני שלקח הפסקה של כארבע שנים מהספורט, אחריה חזר לקרב אחד – בו ניצח את מייקל ביספינג וזכה באליפות המשקל הבינוני – מה שהכניס אותו למועדון המאוד אקסקלוסיבי של לוחמים שזכו בחגורה בשתי מחלקות שונות. מועמד ודאי להיכל התהילה.
הקרב המרכזי של הערב: ברוק לסנר נגד פרנק מיר (קרב אליפות במשקל הכבד)
הרקע לקרב: ברוק לסנר היה אלוף ה WWE. בשלב מסויים הוא החליט לנסות את ידו בקרב MMA. אחרי קרב ראשון בארגון קטן, שהסתיים בניצחון, הוא חתם ב UFC וקרב הבכורה שלו בארגון היה ב UFC81 נגד אחד ושמו פרנק מיר. בסיבוב הראשון, לסנר ביצע טעות שחשפה את הרגל שלו להתקפה מצד הלוחם המנוסה, ולסנר הוכנע בבריח ברך. במשך תקופה ארוכה, לסנר הרגיש שההפסד שלו למיר היה בסך הכל חוסר מזל (שזו די שטות, כי על טעויות ב MMA משלמים). בין הקרב הזה, לאירוע הנוכחי, ברוק הצליח לזכות בחגורת האליפות במשקל הכבד, בעוד מיר זוכה בחגורה הזמנית אחרי ניצחון בנוקאאוט טכני על אנטוניו נוגיירה. ברוק ומיר שיתפו פעולה עם מחלקת היח"צ וכך שווק הקרב הזה כיריבות אישית מרה (למרות שרק ברוק באמת לקח את זה לכיוון האישי).
מיר, יליד ותושב לאס וגאס נכנס כגיבור המקומי. לסנר נכנס – מבטים זורעי אימה – לקבלת פנים די פושרת. אחרי הצגת הלוחמים – אין נגיעה בכפפות.
סיבוב הראשון – אחרי פחות מדקה של גישושים, לסנר מוריד את מיר אל הקרקע, כולא את הראש שלו ביד אחת, וביד השניה מנחית מכות חזקות ישר לפנים של מיר. אחרי כארבע דקות של זה, הסיבוב נגמר, והלוחמים הולכים לפינותיהם.
הסיבוב השני התחיל באופן דומה, ומיר ביצע טעות כאשר זרק ברך, וכשלסנר תפס את הרגל הבועטת, זרק את הברך השניה. שתי רגליים באוויר, בטח מול מתאבק ברמתו של לסנר, פרושו – ישבן על הרצפה. לסנר נשען על מיר, דחק אותו כנגד הכלוב בתנוחה ממנה מיר פשוט לא יכול לצאת, והתחיל להנחית אגרופים חזקים לראשו החשוף של מיר. אחרי כעשרה כאלה, השופט עצר את הקרב.
התוצאה: ברוק לסנר מנצח בנוקאאוט טכני ושומר על התואר.
מה זכור לי? גם פרנק מיר הפך מהר מאוד לאחד מהלוחמים שאהבתי, ולכן הייתי עצוב שהפסיד, ועוד בצורה כל כך חד משמעית.
מה קרה עם המתמודדים אחר כך: מלכתחילה, ברוק לסנר פיצל את קהל אוהדי ה MMA לשני מחנות. אלה שכעסו שהאיש הזה מההיאבקות המזוייפת של WWE מעיז להילחם ב MMA, ואלה שטענו שזה הדבר הכי טוב שקרה ל UFC מזה שנים. אפשר לומר הרבה דברים, אבל לסנר היה אולי לוחם ה UFC הראשון שהביא יותר זוגות עיניים למסך בזמן שידורי MMA. לסנר הוסיף המוני אוהדי WWE ורבים מאלה התחילו להתעניין בספורט. הוא היה אחד מהסופרסטארים האמיתיים הראשונים של ה UFC, כאלה שהיו מוכרים למי שלא היה רק אוהד MMA הראד-קור. אחרי הניצחון בקרב הזה, לסנר עוד ניצח את שיין קארווין אבל מיד אחר כך הפסיד את החגורה לקיין ולאסקז בנוקאאוט טכני קשה. הוא חזר לקרב מול אליסטייר אוברים שניצח אותו בעוד נוקאאוט טכני ואז לקח הפסקה ארוכה. הוא חזר לקרב אחרון שהתרחש באופן סמלי ב UFC200 בו ניצח בהחלטת שופטים, שלאחר מכן הפכה ל no contest, אחרי שנמצאו – תעשו פרצוף מופתע – חומרים אסורים בדמו. היום לסנר עושה את כספו שוב ב WWE ככל שידוע לי. פרנק מיר המשיך להיות לוחם מתסכל… במשך זמן רב הוא התרחק מהכישורים הטבעיים שלו – קרי הג'יו ג'יטסו – ולא הצליח להרים את הקריירה שלו. הוא עוד הספיק להילחם בארגון בלאטור ולא ברור לי אם הוא עדיין פעיל. לא זכורה לי הודעת פרישה, לצורך העניין.
במשך זמן רב, בכל פעם שאני מנסה להיזכר בקארד הזה, אני לא מצליח להיזכר מה היה הקרב החמישי… ברוב האירועים בתשלום, מדובר על קארד של חמישה קרבות, ולא זכרתי שראיתי חמישה קרבות. אתם יודעים מה? באמת לא ראיתי חמישה! הלכתי למלון, אחרי הקרב המרכזי, שהיה… הרביעי…
באופן די הזוי, הקרב הנעלם, נערך – אחרי – הקרב המרכזי… ה UFC היו מודאגים מפני שעל הקארד היו שני קרבות אליפות שנקבעו לחמישה סיבובים, ולכן, משיקולי זמן העבירו את הקרב הזה – בין ג'ון פיץ' לבין פאולו טיאגו – שבקלות יכול היה להיות הראשון בקארד, לסוף. מבולבלים? גם אנחנו. בדיעבד, הקרב הזה לא היה בדיוק אחד לפנתיאון, כך שלא ממש נורא.
סיכום:
UFC100 היה אירוע מאוד מהנה ב 2009, ונשאר אירוע מהנה לצפיה גם ב 2020. ארבעה קרבות עם אקשן בלתי פוסק. ג'ורג' סיינט פייר בשיא הקריירה, חבר היכל התהילה בהווה – ביספינג, ולפחות שניים נוספים שיהיו שם – GSP ודן הנדרסון (אגב – נוקאאוט מהסרטים). ומה שהכי חשוב, אחרי האירוע הזה, כבר לא יכולתי להפסיק. אם לא UFC100 אז כנראה שלא הייתי אוהד MMA בכלל. אם הייתי "מורעל" אז כמו שאני היום, הייתי טורח לתפוס גם את הקרבות המקדימים בלייב, והייתי רואה כבר אז את ג'ון ג'ונס מכניע את ג'ייק אובריאן, נהנה כבר אז מג'ים מילר שתמיד אהבתי, ואפילו הייתי רואה את מארק קולמן בניצחון האחרון שלו כלוחם פעיל. אבל לא ראיתי. בלייב. מזל שיש היום כבר שירותי סטרימינג איכותיים, בהם ניתן לחזור אחורה ולחוות קרבות ואירועים מצויינים כמו אלה, אז נשאר לי רק להמליץ – לכו לראות.
