האגדה תנוח על משכבה בשלום – הסיפורים מאחורי האנדרטייקר האגדי

ה WWE פרסמו בשבוע שעבר שהאנדרטייקר האגדי יסיים את קריירת ההיאבקות שלו בדיוק 30 שנה אחרי שהחל להתאבק באירגון ההיאבקות המפורסם ביותר בעולם ובאותו אירוע גדול – "סדרת ההשרדות" (Survivor Series). לכבוד ההודעה הגדולה, נביא לכם כאן את הסיפור של האיש בשחור, שתמיד נשאר נאמן לדמות שלו, היה האחרון ששרד עידן של גימיקים ילדותיים למדי והפך לאגדה בחייו.

.
מארק וויליאם קלאוויי, יליד יוסטון, טקסס ב 24.3.1964, היה כדורסלן ומתאגרף כשהחליט לעשות הסבה מקצועית לתחום הרסלינג. הוא לא ידע אז כמה גדול הוא יהיה בתחום החדש שבחר. קאלאווי החל את קריירת ההיאבקות שלו ב-1984, כאשר התאמן והתאבק בדאלאס ספורטוריום, של פריץ ואן אריק האגדי, מייסדה של שושלת ואן אריק המפורסמת. הדמות שלו זכתה לפופולאריות רבה וזכתה בתואר האלוף במשקל כבד ואלוף טקסס במשקל כבד. במהלך שנות השמונים קלאווי השתמש במספר שמות במה: The Commando, The Punisher, Texas Red, The Master of Pain, ו-"The Punisher Dice Morgan".

שנת 1990 היתה שנת מפנה עבור קאלואוויי. הוא שקל פרישה מהיאבקות, כי הרגיש שהקריירה שלו לא מתרוממת. הוא דיבר עם כמה אנשי מפתח בתחום, שיעצו לו, תאמינו או לא, לפרוש, כי אמרו לו שהוא לא יצליח להגיע להצלחה גדולה מדי בזירה. למרות זאת, החליט קאלאוויי להציע את עצמו לוינס מקמהון, הבעלים הכל יכול של  ה-WWE, אז עדיין בשמה הישן ה-WWF.

הפריצה הגדולה הגיעה כמובן באותה סדרת ההישרדות של 1990(Survivor Series). קאלאוויי סיפר שלא ידע באיזה גימיק ישתמש בו וינס מקמהון. באירוע הזה נחשפו שני דברים: הדמות של האנדרטייקר וכן מי מסתתר בתוך הביצה, אותה הראו כל הזמן בפרומואים, כשבכל שבוע ראו שהביצה מתקדמת לקראת בקיעה. בביצה הזאת היה בסופו של דבר מעין תרנגול הודו מטופש בשם The Gobeldy Gooker, אך קאלאוויי סיפר שכשראה את הפרומואים, הוא חשש שזו תהיה הדמות שלו. אין ספק שרווח לו מאוד קצת לפני האירוע, כששמע ממקמהון מה הוא יהיה באמת.

רובכם מכירים את הגימיק הקלאסי של האנדרטייקר בתור הקברן שחובש מגבעת ולבוש עם בגדים שחורים וכפפות שהמוזיקה שמלווה אותו היא גרסה למארש הלוויות של שופן, אך לאנדרטייקר היה גימיק נוסף בתקופתו בארגון, דמות הדומה יותר לקאלאוויי בחיים עצמם – דמות שנקראה האמריקן באד אס, אופנוען קשוח ודורש כבוד. בדמות הזאת נזנחה מוזיקת הכניסה הישנה וליוו אותו כמה נעימות שהתחלפו, המפורסמת שבהן היא השיר Rolling – של להקת Limp Bizkit, שעם הופעה חיה של הלהקה הוא עלה לזירה בקרב שלו ברסלמניה 19.

הפינישר (תרגיל הסיום) הישן של האנדרטייקר, הטומבסטון פיילדרייבר, נזנח לטובת פינישר שנקרא "דה לאסט רייד", שהיה גירסה של פאוור בומב בעמידה. האנדרטייקר חזר לגימיק הישן שלו של "האיש המת" ב-2004, לטענת יודעי דבר מאחורי הקלעים, גם בגלל בעיות גב שמהן סבל שנים רבות והקשו עליו לבצע את אותו "לאסט רייד" באופן קבוע.

האנדרטייקר ביצע מעין חזרה לדמות ההיא של האמריקאן באד אס ברסלמניה 36, שנראה שהיתה האחרונה שלו

משמעותי גם מחוץ לזירה

קאלאוויי גיבש לעצמו חבורה שנקראה בחדר ההלבשה ה Bone Street Krew – בה היו חברים רודני אונוואי, הידוע לכם כ"יוקוזונה", בראיין אדאמס ("קראש"), סביו וגה, סולופה פאטו ("ריקישי") ועוד. לקאלאוויי יש עד היום קעקוע עם ראשי התיבות: B. S. K כדי לכבד את אותם חברים בחבורה שהיתה לו, שחלקם כבר נפטרו ואינם עמנו היום.

לקאלאוויי היה עם השנים מעמד חזק מאוד בחדר ההלבשה. מתאבקים ידעו שאסור להרגיז אותו אם הם רוצים להתקדם בארגון. כמתאבק ותיק הוא קיבל מעמד של "שופט" במוסד לא רשמי שהיה נקרא "בית המשפט של המתאבקים" בו המתאבקים הותיקים היו "שופטים" את החדשים אם אלה העזו לעשות דברים שהרגיזו אותם ולא פעלו בהתאם לנורמות הקשוחות שהיו בחדר ההלבשה. כשופט הוא היה בוחר את העונש אותו ירצה המתאבק הצעיר, כמו להזמין שתייה או אוכל לותיקים, לשאת את המטען שלהם וכו'

לגבי ה"סטריק", אותו רצף מפורסם של נצחונות ברסלמניה – האירוע הגדול ביותר של עולם ההיאבקות – אותו החל אנדרטייקר ברסלמניה 7 והגיע עד 0:21, קאלאוויי עצמו הציע למקמהון שהוא יפסיד בסופו של דבר. קאלאוויי הוא מה שנקרא "מתאבק מהדור הישן" וככזה, הוא האמין תמיד שמתאבק צריך לסיים את הקריירה שלו "על הגב", כלומר, בהפסד.

סיפורים מאחורי הקלעים מספרים שהאנדרטייקר הוא זה שבחר בברוק לסנר כמתאבק שיסיים את ה"סטריק" ושוינס מקמהון עצמו התלבט רבות בקשר לכך והחליט על כך רק באותו ערב ברסלמניה 30 בניו אורלינס ובישר על כך לקאלאוויי זמן קצר לפני הקרב עצמו.

פרידה ממקצוען

קאלאוויי כבר בן 55 והגיוני היה שיודיע על פרישה בקרוב. בקרבות האחרונים שלו הוא כבר נראה הרבה פחות טוב והרבה פחות בכושר מבעבר, אבל כל רסלמניה נוספת שהגיעה העלתה דרישה מהקהל לראות שוב את האליל הלבוש שחורים. כמובן שבתחום הזה צריך לקחת כל פרישה בערבון מוגבל, מכיוון שתמיד יש את האופציה שמתאבק יעשה איזה קאמבק קצר בעתיד, ולו חד פעמי.

בכל אופן, כותב שורות אלה מעריץ מגיל צעיר של "האיש המת" וגם זכה לראות אותו בכבודו ובעצמו ברסלמניה 27 באטלנטה. באותה השנה נכנס האנדרטייקר לזירה, יחידה ומיוחדת, עם שירו של ג'וני קאש, Ain't no grave can hold my body down (שום קבר לא יכול להחזיק את גופתי). זה בהחלט נכון.

קאלאוויי נהנה מהדמות המוצלחת ביותר שאי פעם נוצרה ברסלינג, אבל הוא זה שידע להפוך אותה לכזאת. הוא השריד האחרון מעידן שנות התשעים המוקדמות של מה שקראו בתחום "דמויות קומיקס" של אינדיאנים, ליצנים, אנשי זבל וכל מיני גימיקים מטופשים. בהבדל אחד – הגימיק של האנדרטייקר שרד את מבחן הזמן עד לימינו אנו. במידה רבה בזכות איך שקאלאוויי גילם את הדמות. הוא יצר דמות נצחית שאותה גם הפרישה ואפילו המוות האמיתי של האיש מאחורי האנדרטייקר, כבר לא ימחק.

נוח לך בביתך בשלום, אגדה. מגיע לך.