דרק רוז לא היה אמור לפתוח, אבל פציעה של ג'ף טיג הכניסה אותו לחמישייה הפותחת לראשונה העונה במשחק מול היוטה ג'אז, כשמינסוטה בעיצומו של משבר ג'ימי באטלר. מה שהקבוצה קיבלה ממנו היה ערב שבו הוא הזכיר לכולם איזה שחקן הוא היה עד הפציעות ששינו את מסלול הקריירה שלו, ואולי יותר מהכל, ערב שבו הוא הזכיר לעצמו מה היה יכול להיות.
המספרים היבשים: 50 נקודות (שיא קריירה) ב-41 דקות, כשרוז קולע 19 מ-31 מהשדה עם 4 שלשות, 8 מ-11 מהקו ועוד 6 אסיסטים (וגם 6 איבודים). קליעות העונשין ששמו את מינסוטה ביתרון שלוש בסיום. החסימה על דנטה אקסום שסגרה את המשחק. בהיעדר מבוגר אחראי, כולל מאמן שכנראה מתפקד על זמן שאול, רוז לקח את הקבוצה על הגב.
הייתה וירטואוזיות. היה גם כדורסל מעבר לאינסטיקטיבי. כן, רוז פשוט הלך לסל כמעט בכל הזדמנות, וקלע כמה שלשות כשהוא מכדרר באחד על אחד ופשוט עולה לזריקה עם נטייה קלה אחורה. אבל גם ראינו הרבה חסימות כדי שהוא יקבל את רודי גובר ופייבורס ויקלע עליהם. רוז אף פעם לא פחד לקחת שחקנים גדולים בהרבה לסל, אבל זה פתאום נראה שונה כשזה במשחק בו הוא משחק כל כך הרבה, וכל כך הרבה זורם דרכו.
רוז שחקן מאוד פופולרי. בקבוצה, בליגה, בקרב אוהדים, לא רק של מינסוטה או של שיקגו. פעם, בתחילת העשור הנוכחי, הוא היה אמור להיות אחד מהפרצופים של הליגה לשנים קדימה. הוא היה התקווה של העיר שיקגו להחזיר את כבודם של השוורים, שאבד להם ביום בו שושלת ג'ורדן-פיפן-ג'קסון פורקה. ההייפ מההופעה שלו מול יוטה לא פרופוציונלי יחסית לשחקן שהוא היום – גארד מחליף שעושה הרבה נקודות בזמן קצר, אבל שחקן לא סופר משמעותי בקבוצה לא סופר משמעותית.
בסיום המשחק רוז התראיין לקול תשואות הקהל עם עיניים אדומות, קול חנוק. רוב מה שרוז אמר לא היה מעניין במיוחד – שיחקתי בשביל הקבוצה, בשביל האוהדים, עשיתי הכול בשביל הניצחון, נתתי את הלב – הקלישאות הרגילות. אבל כן היה מעניין לשמוע את רוז מדבר על להיות מנהיג, ותיק שדוחף ומלמד את השחקנים הצעירים בקבוצה. הוא גם אמר שהוא מעולם לא דיבר כל כך הרבה במהלך משחק עם החברים שלו לקבוצה.
רוז הוא לא רכז של העידן הנוכחי בנ.ב.א. הוא לא קולע מדהים מבחוץ (26.3% לפני המשחק) ויעילות היא לא בדיוק מילה נרדפת לסגנון שלו. אבל יש עדיין מקום גם לכאלה. וכשמינסוטה טובה יותר ב-7.2 נקודות פר 100 פוזשנס עם רוז על המגרש לעומת הדקות בהן הוא לא, אז אולי לסט היכולות שלו עדיין יש משמעות בליגה הזו.
מינסוטה, 4-4, במקום מוזר. לבאטלר כנראה נמאס מהסחבת בעניין הטרייד שלו ופחות או יותר מסרב לשחק. אלה חדשות טובות לקארל-אנת'וני טאונס ואנדרו ויגינס, לא חובבים גדולים של באטלר, שנתנו גם הם משחק לא רע מול ההגנה הבד"כ די קשוחה של יוטה. רוז אולי יכול להפוך לחלק הרבה יותר חשוב ממה שהוא וכולם ציפו ממנו בעקבות איך שהעניינים מתפתחים.
זה לא אומר 50 נקודות כל ערב, וכנראה גם לא 20, במיוחד אם טיג יחזור לעמדת הרכז הפותח במהרה. אבל טוב להיזכר שגם בגיל 30 יש לרוז כל כך הרבה כדורסל ושואו לתת על המגרש, ובעיקר נותן טעם של עוד.
