הפעם האחרונה שהיה שיוויון במשחק הראשון בסידרת הגמר בין הגולדן סטייט ווריירס לקליבלנד קאבלירס, לברון ג'יימס דפק דאנק נחמד, עושה 24-24, עם 2:34 לסיום הרבע הראשון. סטף קארי תפר שלשה מ-9.5 מטר, ומאז גולדן סטייט לאט לאט הגדילה והגדילה עד בלי לשים לב, נכנסנו לגארבג' טיים. לברון ג'יימס ירד לספסל, קיירי אירווינג גם כן. כל מי שמשמעותי. נגמר 113-91, כשג"ס בורחים בתחילת המחצית השנייה הרבה מעבר ליכולות של קליבלנד לתפוס אותם.
קווין דוראנט, במשחק הגמר הראשון שלו מאז 2012, אז הוא קיבל שיעור באסרטיביות ובכדורסל בכלליות מלברון, היה בלתי ניתן לעצירה. דוראנט סיים עם 38 נקודות, 8 ריבאונדים ו-8 אסיסטים, קולע 53.8% מהשדה כולל שלוש שלשות. בלי איבודים, בלי להתאמץ יותר מדי ולכפות את עצמו על המשחק. בכלל, הווריירס לא היו בערב התקפי מדהים, לא הגיעו לעונשין יותר מדי (וגם שם קלעו בפחות מ-70%), ועדיין היה גארבג' טיים בשפע. כמה שדוראנט היה טוב, וכמה שסטף קארי להט (6 שלשות, 10 אסיסטים, 28 נקודות, 20+ בדקות שלו על המגרש), זו הייתה ההגנה של הווריירס שגרמה למשחק להפוך לקל מהרבע השלישי.
הווריירס השוו שיא של סידרת הגמר עם 4 איבודים בלבד. מנגד, קליבלנד איבדו 20, כולל 8 של לברון (ו-4 של קיירי). המון, המון נקודות קלות. שחקני גולדן סטייט קלעו 27 נקודות בהתקפות מתפרצות, 21 ישירות מאיבודים של קליבלנד. זה גם הוביל להמון נקודות בצבע (56), כולל 42 במחצית הראשונה, כמעט כמו הממוצע של ג"ס לאורך הפלייאוף במשחקים שלמים. הם החזיקו את קליבלנד על 34.9% מהשדה, ואת כל מי שלא לברון או קיירי על 25% מהשדה. שחקני קליבלנד בלי השם לברון ג'יימס קלעו רק 8 מ-28 (28.6%) בזריקות פנויות. קליבלנד יכולה להיות קרובה עם קיירי ולברון בשיאם, אבל שניהם לא היו, ושחקני המשנה לא הופיעו בהתקפה. בין אם זה קווין לאב שהיה טוב מתחת לסל עם 21 ריבאונדים ו-3 חסימות אבל רק 4 מ-13 מהשדה, ובין אם אלו קייל קורבר ודרון וויליאמס, ביחד עם 0 מ-7 מהשדה. קורבר שלא קולע שלשות פנויות הוא חסר תועלת. את וויליאמס, שלרגע קט לקראת סוף העשור הקודם היה הרכז הטוב בליגה לדעתי, עצוב לראות. איפה הוא, ואיפה כריס פול, שנכנסנו לליגה יחדיו ותמיד היה כיף להשוות ביניהם.
הווריירס לא ניצחו כי עצרו את ג'יימס או קיירי. אי אפשר לגמרי לעצור אותם. אבל הם הקשו עליהם. לברון שבק במחצית השנייה. אולי מתיסכול. לראות את לברון משחק תמיד גורם למחשבה הבאה לעבור בראש כמה פעמים במשחק: למה הוא לא לוקח את הכדור לסל בכל פוזשן? הוא דווקא עשה את זה די הרבה בהתחלה, אבל בעונה ה-14 שלו בליגה, בגמר ה-7 ברציפות, הכוח נגמר בשלב מסויים. קליי תומפסון היה ביום חלש (כהרגלו בגמרים) התקפית, אבל היכולת שלו לשמור כמעט על כל אחד עצרה את אירווינג כשהיה צריך, שיתקה את ג'יי.אר. ועזרה איפה שצריך. דריימונד גרין, זאזא פאצ'וליה ואנדרה איגואדלה נתנו את הטון בהגנה הקבוצתית, דוראנט הראה כמה יעיל הוא בהגנה שבא לו, וקליבלנד פשוט שותקו אחרי הרבע הראשון, רק 61 נקודות אחריו. מסוף הרבע השני עד אמצע השלישי התחיל רצף של כמעט שש דקות רצופות בלי סל של קליבלנד שגמר את המשחק.
הגנתית, קליבלנד לא הסתדרה עם הפיק אנד רול בין קארי לדוראנט. יש החלטה מודעת של קליבלנד לא להתיש את לברון במרדפים אחרי קיי.די ובטח לא להסתבך בעבירות עליו. בגולדן סטייט השיפוט מאוד מוטה (לא שזה שינה את זהות המנצחת במשחק הזה), באופן שבולט גם במשחק מסוג כזה. הבעיה היא שאי אפשר להמשיך לתת לדוראנט לקלוע בחופשיות ככה, כשהוא אפילו לא מתאמץ בדרך לכמעט 40 נקודות. קליבלנד סיימו עם 0 חטיפות. זה לא מסביר את כל הפער, אבל חלק גדול ממנו.
הפחד הגדול, גם של אוהדי קליבלנד וגם של אוהדים ניטרליים, הוא שאלו פערי הרמות, ואנחנו בדרך לסידרה מאוד חד צדדית. בקליבלנד יכולים להיות יותר חכמים ומוביליים בהתקפה, למרות שאולי לא נראה את זה עד שהסידרה תחליף ביתיות. אבל המשחק הזה העלה לפני השטח כמעט את כל היתרונות שיש לגולדן סטייט בסידרה הזו. אחד מהם, עדיין עם סימן שאלה לידו, הוא שיש להם את השחקן הכי טוב בסידרה גם כן.
