עונה חדשה בפתח, שוב חוזרים הימים המופלאים, והתחושות של יום של משחק.
כל מי שחי את זה מכיר את זה. כן, זה מתחיל עוד ביום שלפני. אתה נשכב על המיטה. מהלכי הכדורגל של קבוצתך כבר רצים בראש כשחיוך מרוח על השפתיים.
קמים בבוקר המשחק ופתאום כל העולם נראה ורוד יותר. כולם נראים לך הרבה יותר נחמדים. אפילו ההוא ממחלקת התברואה שמפנה לך את הזבל מתחת לבית.
הולכים לעבודה (בהנחה שהמשחק ביום חול… אלא אם אתם רוקחים בסופרפארם). יום העבודה הזה מיותר כמו מסרק לקירח. יאללה שיעבור כבר.
כמות הפעמים שאתה אומר את המשפט: "טוב, נעשה את זה מחר" במהלך יום העבודה הזה היא בערך כמו רמת ההתרגשות לקראת הערב.
יששש. זה נגמר. יוצאים לכיוון נתניה. החברים כבר מסמסים. מי מגיע? איפה יושבים? ולמה לעזאזל ההוא בהרכב וההוא בספסל?!
מגיעים לאצטדיון וכבר בכניסות למגרש יש את הריח. הריח המשכר של השילוב המוכר בין בושם, סיגריות וגרעינים. ככל שהצפיפות גדולה יותר כך אתה מבין שהולך להיות ערב גדול יותר. מדבר עם אנשים שהקשר היחיד בינך לבינם זה הצעיף הצהוב על הצוואר.
עוד לפני שהמשחק מתחיל אתה כבר לא רוצה שהוא ייגמר. שיימשך עוד. בכל זאת מחר יגיע ואז כל מה שדחית מאתמול ייפול עליך מחדש (הלוואי שאחרי ניצחון).
ואז היא עולה. שוב עולה על המגרש. איך אני מתרגש. בכל פעם מחדש…
