ירושלים היא לא עיר רגילה. עיני כל הארץ, שלא לאמר כל העולם נשואות אליה. הקדושה נפרצת מכל סמטה בעיר העתיקה, ההיסטוריה נמצאת בכל פינה והממלכתיות, אוי הממלכתיות, זו שבשמה כל שני וחמישי נסגרת העיר לטקס כזה או אחר, צעדה, ביקור אח"מ, וגם מרתון או ג'ירו. אכן לא פשוט לגור או לעבוד בעיר הזו. אבל הירושלמים כבר למדו לקבל הכל, חלק בטענות, חלק בלית בררה וחלק באהבה.
ואת גמר הגביע, לא משנה מי מגיעה אליו, אני מקבל באהבה כבר שלוש שנים רצופות. ההחלטה לקיימו בירושלים, נבעה אולי מממלכתיות, אבל גרמה לעיר בפועל ללבוש חג ולהיות עיר הבירה של כל המדינה בפועל. כאשר משחק כזה מתקיים בסמי עופר או רמת גן, אין לו מותר ממשחק רגיל. מרבית האוהדים יגיעו ישירות לאצטדיון, מקסימום יאכלו משהו בקניון הסמוך ויחזרו הביתה. כאשר הוא מתקיים בירושלים, ואף אחת מהקבוצות שהגיעו אליו היא לא הפועל ת"א, אלפי אנשים לוקחים יום חופש, או חצי יום חופש ועולים לרגל, פשוטו כמשמעו. צובעים את שוק מחנה יהודה באווירה ססגונית בין הדוכנים, שותים בירה ואוכלים במסעדות השוק הפתוחות, לא מעט גם יגיעו לכותל המערבי וימלאו את מרכז העיר ורק אחר כך ידרימו לטדי. חג תיירותי שמרגיש כמו אירופה, אבל בישראל הוא יכול לקרות רק בירושלים.
וכך היה גם השבוע. אלפי חיפאים מילאו את השוק בשירי אוהדים ללא הפרעה ונהנו מכל רגע. עיקר גאוותם הייתה שהם לא הפועל ת"א ולכן הם מתקבלים בהכנסת אורחים נדיבה בעוד שעל אדומים תל אביבים היו הופכים את הבאסטות. אדום חיפאי וצהוב התערבבו יחד, ישבו יחד ונפרדו לשלום. יריבות ספורטיבית נקייה, הכי יפה שיש. ובאווירה הנקייה הזו, הגיעו לטדי שני מחנות אוהדים שלשניהם הגיע לצאת מהעונה הזו עם תואר. רק שעל הדשא, עמדה קבוצה אחת מול אוסף שחקנים מקרי ולא מאומן וכך זה גם נראה על הדשא. מבחינת כשרון והצורה בה התפתח המשחק, בית"ר יכלה והיתה צריכה לסיים עניין בתשעים דקות, אבל הסוף ידוע כבר לכולם ושיירה כל כך עליזה וצוהלת, לא נראתה על כביש שש כבר זמן רב.
ולעיר הבירה, ביום חגה, דווקא בספורט היא מתפרקת. או אולי דווקא הבלאגן הירושלמי משקף ריאלית את מצב הענף? עם המחשבות העגומות האלה, אוכל רק לאחל לירושלים אהובתי שביום איחודה ה-52 נוכל גם לחגוג עם תואר. יום ירושלים שמח.
