אני מכבי

אז אחרי פגרה ארוכה, חזרתי לכתוב על אוהדים. סיימנו עונה ממושכת ומייגעת, שכללה המון דרמות. דרמות בכניסה לפלייאוף העליון, דרמות על מי יהיו היורדות לליגה הלאומית ודרמות על מי ייקחו כרטיס לאירופה. אבל עזבו אתכם, אלה הדרמות שלנו. הייתה חבורת אנשים שלא התעסקה בשום דרמה, שפשוט המשיכה בשלה והסתכלה על כולן מלמעלה.

בטורים הקודמים אוהדי מכבי חיפה, הפועל תל אביב, בית"ר ירושלים והפועל באר שבע אמרו את מה שיש להם על הלב. ועכשיו, אחרי שנרגענו מהדרמות וכולם בריאים ושלמים – פחות או יותר, הגיע הזמן לדבר עם החבר'ה הרגועים של הליגה. נו, אתם כבר מבינים לאן זה הולך.

אלה האוהדים הצהובים של מכבי תל אביב שפינו בשבילי זמן והסכימו לחלוק מה עבר עליהם העונה ובכלל:

גיל שלי, דרור נוה, נעם פרוסטיג, עמנואל שטרן והייצוג הנשי שלנו – רותם כהן.

אז נתחיל מההתחלה, למה אתם אוהדי מכבי תל אביב? מתי זה בכלל התחיל?

דרור מספר שהתחיל לעקוב אחרי כדורגל בשנות ה-90, השנים החמות של מכבי תל אביב ומכבי חיפה. גילוי נאות, הוא כמעט בחר בחיפה עם ברקוביץ' ורביבו שלדעתו הייתה יותר נוצצת, אבל האופי של תל אביב בדאבל של 96' והעובדה שרוב הילדים בבית הספר היו צהובים קבעה בשבילו בסופו של דבר.

גיל מספר שכבר כשהגיע לארץ בגיל 6, מכבי תל אביב בכדורסל זכתה בגביע אירופה לאלופות ומכבי תל אביב כדורגל לקחה דאבל. זה הספיק בשבילו כדי להפוך לאוהד כבר משנת 1977.

אצל נעם, עמנואל ורותם, יש מישהו אחד דומיננטי שמשך לאהדה. מי אם לא אבא? נעם הגיע לראשונה לאצטדיון בגיל 5, והיום כעבור 40 שנה גם בנו בן ה-8 מצטרף אליו למשחקים. עמנואל מספר איך אבא שלו קפץ בפנדלים של גמר הגביע ב-86-7 והכניס בו את הטירוף. רותם מספרת "נולדתי לזה, לא ממש הייתה לי בחירה… אבא שלי לקח אותי בפעם הראשונה בגיל 6 ומאז מנויה עד היום יחד איתו".

סיימתם עונה גדולה. איך המרגש?

בעיניי רותם זה עדיין לא נתפס, ומרגיש כמו הסיפורים שגדלה עליהם בילדות. מבחינתה הכיף האמיתי היה לראות את הנוער מככב כל שבוע מחדש ומשאיר לכולם אבק. גם דרור מרוצה מהשחקנים הצעירים שהפתיעו: "בתחילת העונה זה היה נשמע מופרך שצריך להיאבק על תארים עם דן גלזר ויהונתן כהן".

עמנואל מספר שההרגשה הכי טובה היא לחזור להיות המכבי הדומיננטית והמשחק הקבוצתי המשותף. נעם נהנה גם מהדברים שמסביב: "זה לא רק השחקנים, זה הניהול, המתחם, החיבור לקהילה, המדיה". גם הימים הפתוחים והנגישות לקבוצה מוסיפים להרגשה.

הייתה העונה הרבה ביקורת עליכם שאתם קהל של הצלחות, לא מגיעים למשחקים…

כאן לכל האוהדים יש פחות או יותר את אותה הטענה, מצליחים לנחש? זה מתחיל בב', ואין את זה. כל הכבוד לפותרים נכונה, אכן מדובר בבלומפילד! עמנואל מסביר שאם המאבק על האליפות היה קצת יותר קשה יכול להיות שהקהל היה מביע עניין גדול יותר. מבחינת נעם האצטדיון בנתניה הוא האכזבה הגדולה השנה, וכאחד שהגיע לכל משחק העונה הוא מודה שההגעה אליו 3 שנים ברציפות קשה.

אצל גיל הכל הרבה יותר פשוט: "אני לא מתעסק עם ציונים לקהל, מי שלא בא, מפסיד, מי שבא, שלא יצפה לתמורה על ההשקעה שלו, הוא בא כדי להנות מהקבוצה שלו".

בואו נודה באמת, יצא לכם שם של מתנשאים.

שאל אוהד מכבי תל אביב האם הוא מתנשא, והוא יענה לך בהתנשאות שלא. נעם מכנה את העניין הזה "מכביזם" שהאוהדים הוותיקים התחנכו עליו מאבי כהן – האב טיפוס המכביסטי וזה פשוט נשאר. עמנואל מסביר שהקטע המתנשא נדבק מהכדורסל. רותם מתארת: "כשאתה הכי טוב אתה לא צריך להתנצל על כך, ולהיות מכבי זה להיות הכי טוב, הכי מצליח ותמיד לרצות עוד".

דרור טוען שכל הקהלים מרגישים שהם הכי טובים, ושזה נורמלי שכל אוהד ירגיש שהקבוצה שלו הכי טובה. לגיל זה לא ממש משנה: "מאוד מקווה שאנחנו מתנשאים, אני מרגיש שלהיות מכבי זה להיות הכי טוב, אז כן יש בזה משהו מתנשא".

ועכשיו למשהו שהוא לא תמיד מובן מאליו. מי היריבה האמיתית של מכבי תל אביב?

דרור הולך עם היריבות העירונית הקלאסית: "חד וחלק הפועל ת"א. היריבות מול מכבי חיפה כבודה במקומה מונח, אבל באף משחק אין אווירה כמו שיש בדרבי". גם גיל עם הפועל תל אביב, למרות שבמהלך השנים גם מכבי חיפה והפועל באר שבע התחרו על המשבצת. אצל רותם הפועל תל אביב מעוררת אמוציות: "מבחינתי הם הכי שנואים והם היריבה המרה, לא משנה מה יחסי הכוחות בין הקבוצות".

נעם לא מזכיר את הפועל תל אביב בכלל, מבחינתו מכבי חיפה והיחסים העכורים בין הקהלים הם אלו שמייצגים את היריבות הגדולה ביותר. גם עמנואל מודה שכל עוד יענקל'ה שחר נמצא במכבי חיפה ויש קהל גדול שנותן פייט, הם היריבים האמיתיים, במיוחד במצב המקצועי של הפועל תל אביב שלא מאפשר תחרות אמיתית.

האליפות העונה, הייתה קלה מדי? נוכחות חזקה שלכם או שהליגה חלשה?

רותם אומרת שזה שהליגה חלשה מעיד על הקבוצות האחרות, ולא על ההישגיות של מכבי תל אביב. עמנואל מספר שלפני ה-17 הפרש מול הפועל באר שבע הוא עוד חשש ממהפך, אבל אחריו זה התחיל להרגיש שזה קל.

דרור מודה שהליגה הייתה חלשה, אבל לדעתו זה גרם עוול ליכולות של מכבי שהיו מצוינות והביאו הישגים מרשימים בלי שום קשר. נעם נזכר שאחרי ההדחה מאירופה הייתה אכזבה בקהל, אבל הרעב לא פסק, גם כשההפרש הגיע ל-20 עוד בדצמבר. מבחינתו הליגה לא הייתה חלשה יותר מהרגיל, מכבי פשוט הייתה מעליה.

גיל אומר ששום דבר לא בא בקלות, וכל איבוד של נקודה בדרך הוא כואב.

כששאלתי על רגעים מוצלחים לחברים היה הרבה על מה להתרפק, מהאליפות ב-2003 עם הפרש השערים על מכבי חיפה (נו היא בכל זאת יריבה? תחליטו) או מהגול של זהבי ב-3:2 בדרבי (עדיין הפועל נוכחת). אבל אם יש משהו מעניין, זה לדעת מה הרגע הכי עצוב?

דרור מחזיר לאחד הרגעים הכי עצובים בכדורגל הישראלי: "ההתמוטטות של מני לוי בטדי. אחד מאותם רגעים שבהם הכל מתגמד ואתה מבין שזה רק ספורט. שום הפסד, מבאס ככל שיהיה, לא יכול להשתוות לאסון שכזה".

אצל עמנואל, זה מתבטא בחוסר: "הרגע העצוב היה דווקא באליפות השנה, אח שלי נהרג בתאונת דרכים לפני כשנה. כשהיינו צעירים יותר הלכנו למשחקים ביחד, עם השנים שעברו הוא פחות התעניין והיה פחות בקטע של מכבי, ועדיין האליפות הזאת העצימה את את החוסר שהוא לא חוגג איתי".

מה הדבר הכי משוגע שעשיתם בשביל הקבוצה?

דרור טס עם הקבוצה לפורטוגל לליגת האלופות מול פורטו, יחד עם אבא שלו שלא ממש עוקב אחרי כדורגל ישראלי, אבל ממש התלהב מהקהל. נעם משקיען: "אין לזה סוף, נוסע לכל מקום. אני וחבריי היינו הראשונים להביא תופים למגרשי הכדורגל כבר בשנות התשעים, שלושה קעקועים, תרומות לקרן מכבי פעמיים בשנה (תרומות גבוהות) ובצעירותי גם הברחתי פירו לבלומפילד ור"ג".

עמנואל נסע לחצי גמר גביע המדינה מול בית"ר ירושלים ובטעות נכנס ליציע הירושלמי. גיל בשלו: "אני לא עושה שום דבר בשביל הקבוצה, כל מה שאני עושה זה בשביל ההנאה שלי מהקבוצה". ורותם, רותם פשוט התפטרה מהעבודה כי לא שחררו אותה למשחק. פייר, גברת.

מה אומרים, העונה הבאה תהיה קלה כמו זאת?

כאן כמעט כולם מסכימים. העונה הבאה לא תהיה קלה כמו זו כי היריבות מתחילות להתאושש. דרור מציין את הציפייה להצליח באירופה מה שיעמיס על הליגה במקביל. רותם מזכירה שהעונה הנוכחית לא הייתה קלה, מכבי פשוט הייתה טובה. ולגיל יש תמיד ציפיות, אמנם לא יהיה קל, אבל הוא מצפה לקחת אליפות בכל עונה.

אוהדי מכבי תל אביב הם באמת האוהדים הכי שונים שדיברתי איתם עד עכשיו. מרגיש שהם לא מפחדים ממנחוסים, הם יודעים שהם טובים והם משוויצים בזה בלי פחד. הם האוהדים שמרגישים הכי הרבה גאווה בנוגע לקבוצה שלהם- בזה אין ספק, ומכאן כנראה נובעת תחושת ההתנשאות שמדברים עליה מסביב. אולי קשה להתחבר, קשה ליצור אמפטיה – אבל ללא ספק אי אפשר להתעלם מהם. לא על המגרש ולא ביציע.

יאללה, סכמו.

נעם: ואם אתה לא חלק מזה, אתה לא תבין

עמנואל: מקווה שאוהדי הכדורגל של כל הקבוצות למרות היריבות, יידעו להתאחד בנושאים שחשובים לאוהדים. כמו מחירי כרטיסים, שעות משחקים ובכלל היחס לאוהדים במגרשים.

דרור: הידיעה שאתה אוהד של קבוצה כ"כ שנואה. פעם זה הפריע לי, חוסר הפרגון של אוהדי קבוצות אחרות. היום זה כבר לא ממש מזיז לי. להיפך, זה הופך את הניצחונות ליותר מתוקים.

גיל: כי מכבי זה הכי יפה, הכי נכון, הכי טוב.

רותם: מתרגשת לחזור לבלומפילד ומקווה שזה יקרה במהרה בימינו, יאללה מכבי!

תודה לאוהדים שתרמו מזמנם, ישבו, חשבו וענו על השאלות מעומק הלב. נתראה בטור הבא.