" יש קבוצה בירושלים שאותה אני אוהד.
איתה אלך באש במים ואתן לה את הלב.
עוד מזמן, מהגן, מהימים של אורי מלמיליאן"
(שאנן סטריט, אוהד נורדיה, ירו-שלים).
אין ראוי ממנו. אלי אוחנה ענק, אבל קנה לעצמו שונאים לא מעטים, נוימן לא הגיע לתהילה של אורי, ומכל האחרים, אורי מתעלה על כולם. אין לאיש שונאים. עם יד על הלב, מישהו באמת יכול לשנוא אותו? אחד האנשים ההוגנים, החביבים הישרים ביותר וכמובן הוירטואוזים והווינרים הכי גדולים שהיו לנו. מבננת הניצחון הראשונה בגמר הגביע של 1976 ("בעיטה אלכסונית של למעלה מ-35 מטרים" בלשונו של נחמיה בן אברהם ז"ל), דרך השער הראשון שראיתי בחיי במגרש בגמר הגביע של 86, אליפות היסטורית והיסטרית שנה לאחר מכן, עוד גביע, נבחרת ישראל. רק אירופה חסרה לו. הקדים את זמנו בכמה שנים.
וכמובן, אחד הסמלים הכי ירושלמים שיש ואם יש ראוי בספורט הירושלמי להדליק משואה, זה האיש. גם העובדה שהיה במכבי ת"א, בב'ש, שלא גר יותר בירושלים, תשאלו כל אחד, אורי? הנער מממילא! כן, הקניון לתיירים עשירים הזה, היה פעם שכונת עוני.
ומי שידע להכתיר את מספר 8 הגדול האורגינלי, היו סוחרי שוק מחנה יהודה, האמא והאבא של היציע המזרחי. "כל אבטיח-מלמיליאן!". לא צ'רנוחה, לא אוחנה. אורי! ומי שקראו על שמו את כל פירות השוק, לא ראוי להדליק גם משואה? באוחנה יש מלכות, בנוימן הוד בית"רי, מלמיליאן הוא התפארת. לתפארת. מדינת ישראל!
