תגובה לטור של דן כהנא- " אחד משלנו – על חשיבות השחקנים המקומיים בכדורגל האירופאי"

באותו משחק בו ארסנל לא רשמה אף בריטי נגד פאלאס אי שם ב-2005, היו באצטדיון 38,000 צופים, הכמות המקסימלית לאחר דו"ח ועדת טיילור. מאז עברה ארסנל לאצטדיון האמירויות בו ממוצע הצופים עומד על 60,000 בעונה החולפת, כשבשיא השלילי הגיעו "רק" 44 אלף. כמובן שאלו האנשים שיכולים פיזית וכספית להגיע למשחקים, מלבדם יש עוד מיליוני צופים בבית. ולמרות שבשביל להעביר את הטיעון שלי לא צריך את אותם מיליונים שיושבים בבית ורואים את ארסנל או כל קבוצה אחרת משחקת דרך המסך, הם בדיוק הנקודה.

כל הדרכים מובילות לרומא

נחזור בכל זאת קצת אחורה, לתקופת האימפריה הרומית בה נערכו מרוצי מרכבות לעיניי 250 אלף איש! ידוע לנו כיום כי אותם אנשים לא היו רק צופים ומהמרים אלא אוהדים של ממש, אלה עודדו את ה"הייקינטום" (כחולים) אחרים את ה"אלבה" (לבנים) ואיך אפשר בלי "וירידי" (הירוקים). מה גרם להם לאהוד אותם? מה היה שונה בין קבוצה לקבוצה? על זה כבר יש לנו הרבה פחות מידע. אולי זו מקריות, אולי היעדרותם של סוציולוגים ועיתונאיים ואולי כי גם הרומים התקשו להסביר באותה תקופה מה בעצם מפריד ומבדיל בין קבוצת רוכבים לאחרת.

אהדה, כל אהדה ובכלל זאת למועדון כדורגל, קשורה קשר הדוק לזהות מדומיינת. הכדורגל מעולם לא היה הופך פופולרי כ"כ אם כל קבוצה הייתה נשארת לנאמנה לחזון מקימיה. מנצ'סטר יונייטד כדוגמא מעולם לא הייתה מגיעה לממוצע צופים של למעלה מ-70,000 במשחקי הבית אם הייתה מזוהה עם עובדי תחנת רכבת מקומית ובני משפחותיהם.

נבואת בוסמן

בפוסט הוזכר כמובן חוק בוסמן שמשתרבב בכל פעם שעולה עניין ריבוי הזרים. הטענות כנגד החוק אינן חדשות, כבר בזמן המשפט שנפרס על פני חמש שנים העלו המתנגדים את הטיעונים הבאים:

• ייווצר מצב בו המועדונים העשירים יוכלו להביא את כל השחקנים הטובים ובכך התחרותיות תיפגע בצורה אנושה.
• שחקנים מוכשרים יעזבו את מדינות האם שלהם במטרה להתעשר במדינות זרות ובכך תהיה ירידה ופגיעה באיכות הכדורגל המקומי.
• שחקנים זרים יהיו תחליף זול וזמין מה שיגרום להפחתת ההשקעה באקדמיות ולפגיעה בשחקן המקומי במדינות החזקות.
• הנבחרות הלאומיות ייפגעו מהגלובליזציה הזו בה שחקניהן משחקים בליגות שונות.
• המהלך יפחית דרסטית את עניין האוהדים. למה שיתמכו בקבוצה בה משחקים זרים ואין כישרונות מקומיים?
• מוביליות שכזו תוביל להרס מוחלט של הכדורגל כפי שאנחנו מכירים אותו לפחות מאז שנות החמישים.

אם להיות כנים רוב הטיעונים התממשו, אולם בדבר אחד מהותי המתנגדים פספסו. בין אם זה קשור לחוק בוסמן ובין אם להתפתחויות טכנולוגיות וכלכליות, הכדורגל הפך פופולרי מאי פעם. הדרבי של מנצ'סטר שודר ב-200 תחנות טלוויזיה ברחבי העולם, וגם אם לכמה אוהדים הפריע שעל הדשא היו רק שבעה אנגלים כנראה שהם עדיין צפו במשחק והתפללו לאלוהי הכדור העגול שקבוצתם תנצח.

זהות חדשה: ישראלי-קטלוני

ישנן הרבה בעיות במצבו הנוכחי של הכדורגל האירופאי, בראשן התחרותיות ההולכת ומצטמצמת. אולם בכל הנוגע לאהדה וזהות לא הייתי דואג. בשיטוט קצר בקבוצת הפייסבוק הישראליות של המועדונים הבכירים ביבשת ניתן לראות דיוני הרי גורל בשאלה האם ברצלונה משתפת מספיק שחקני בית או אם לריאל מדריד כדאי להתכונן ליום שאחרי רונאלדו עם כישרון מקומי או ברכש זר ונוצץ. אוהדי ברצלונה ברחבי העולם אינם שייכים למאבק הקטלוני לעצמאות (מדינית או תרבותית זה לא משנה) כפי שהמועדון ביום הקמתו לא היה שייך. האוהדים המקומיים רואים בקבוצה כמי שמייצגת אותם מבחינה לאומית והאוהדים מישראל או מיפן מתחברים לשאיפה למצוינות ולטוטאל פוטבול. זה לא משנה, זה מה שהופך את כל העסק למדומיין ומביאים לכך שהמשחק הוא כ"כ פופולרי, והקבוצות הגדולות אהודות במימדים היסטריים גם אם כבר קשה לנו לשים את האצבע מה בדיוק מייחד כל קבוצה.

כי אם אוהד כדורגל ישראלי דואג לשחקן המקומי באיטליה או בספרד הרי שזוהי הגלובליזציה פוסט-בוסמן במיטבה.