נשים ושערים

אני מודה שכשאני פוגשת אנשים בפעם הראשונה, הדבר האחרון שאני רוצה להזכיר זה שאני אוהדת כדורגל שרופה. מי לא מכיר את הסטיגמה הזו, שאוהדי כדורגל הם אנשים עם מזג חם, ולמי יש כוח שידביקו לו סטיגמות בפגישה ראשונה?

Spanish League - טיק טיק

אבל אל תמהרו לוותר עליי. בשנייה שמתחיל דיון ברדיוס הקרוב אליי, אני לא מצליחה להתאפק וקופצת פנימה. ואיך לא, כשלא מאמינים לי שאני מכורה לקבוצה מהבירה – תוך שתי שניות אני שולפת תמונות מכל המשחקים של בית”ר בטדי. ובמושבה. ובסמי עופר. ובכל הארץ.
“אבל למה דווקא בית”ר???”

דור שאלתיאל 2
על כמות הפעמים ששמעתי את השאלה הזו אני יכולה לכתוב ספר שלם. יש בזה משהו משעשע. הפרצוף המופתע הזה שמגיע אחרי השאלה “נו, ומי את אוהדת?”. וזה עוד לפני שהזכרתי את הפרצוף המופתע של “מה לך ולכדורגל?”.
יש איזה פתגם כזה שרץ אצל האוהדים- זר לא יבין זאת. ובאמת, אין דרך יותר טובה לתאר. מי שזורם לו כדורגל בדם, יודע שאין באמת תשובה לשאלה למה הוא אוהד קבוצה מסוימת, אתה פשוט נולד ככה. אז מה מביא בחורה למגרשים פעם אחר פעם? להגיע למצב שלחברות כבר נמאס לשמוע שאני לא יכולה לצאת היום כי יש משחק של בית”ר ואני בכלל בדרך לירושלים בזמן שהן הולכות לשתות בירה? לקפוא מקור בטדי בזמן שיכולתי להימרח מתחת לשמיכה מול איזה ריאליטי?

קהל בית"ר ירושלים
קרדיט לדף הפייסבוק “מועדון הכדורגל בית”ר ירושלים – F.C. Beitar Jerusalem”

האמת, שאם הייתה לי תשובה – כנראה שהאהבה שלי לא הייתה אמיתית. אין דרך לתאר את ההתלהבות, הלהט, האנרגיות והקסם הזה שקורה במגרש. מהשנייה שהשחקנים עולים להתחמם בדשא, לרגע שהקהל שואג בגאווה את ההמנון, ואיך לא- הטירוף שמתפרץ אצלך בלב כשהכדור פוגש את השער.
אני מסתכלת סביבי המון פעמים ונדהמת כל הזמן מהעוצמה. משפחות שנוסעות שעות בפקקים, חברים, אחים, נשים וילדים שנמצאים תחת אותו הטירוף והאדרנלין.
אם יש מילה אחת שתתאר הכי טוב את השיגעון הזה זו תשוקה. המעקב 24/7 אחרי כל צעד של הסגל, הלהט, הציפייה, וגם העצבים. תראו לי עוד מקום שאפשר להוציא בו את כל המטען שלך ולהרגיש עם זה סבבה..

בית"ר ירושלים
קרדיט לדף הפייסבוק מנהלת הליגות לכדורגל

אבל בואו נעצור לרגע. לא הכל ורוד.
קורה לא פעם שנופלים על משחק משעמם בטירוף, בכל זאת לא נשכח שאנחנו בישראל. השחקנים עושים טובה שהם רצים, יש בערך 200 מצבים שאפילו אני הייתי מצליחה לייצר מהם משהו. ואיך לא, תמיד עומדים מלפניי חבורה של ילדים שהגיעו לבד ועושים בלאגן, ועד שאני לא צועקת עליהם שירדו מהכיסאות אני בכלל לא מצליחה לראות שום דבר. ואיך אפשר בלי הגרעינים? במקרה הטוב אני מגיעה הביתה ולוקחת לי חצי שעה כדי לנקות את כל הקליפות מהשיער.
במשחק אחד אפילו קרה שמרוב עצבים אוהד זרק נקניקייה. אתם יכולים לנחש בפרצוף של מי היא פגעה…

ועם כל הצעקות, היריקות, הגרעינים בשיער, הילדים הצורחים, הנקנקיות באוויר – אני עדיין לא מסוגלת לוותר על שום משחק. למה? נו, כבר אמרתי שאין לי תשובה. אתם יכולים לקרוא לי משוגעת.

אז כן, אני אמנם נמצאת בעסק מאז שאני זוכרת את עצמי ולי כבר אין לאן לברוח… אבל חברות, אל תמהרו לפסול. בפעם הבאה שהחבר הולך לראות משחק תפתיעו ותצטרפו. אין דבר יותר יפה מנשים במגרשים. גם כשהשיער קצת מתלכלך.
ובנימה זו, שתיגמר כבר הפגרה. אני חייבת משחק להוציא בו עצבים.

 
   
   

רוצים לעזור לנו לעשות דברים חדשים?

תתמכו בנו

*כל עזרה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח