אני די בטוח שאתמול בשעה 21:00 שעון מדריד, בשעה שאני וחבריי למסע לארץ הקודש של הכדורגל ישבנו ביציעי ה”סנטיאגו ברנבאו” ראיתי את אלוהי הכדורגל ביחד עם המלאכים שלו.
אני לא אוהד שרוף של ריאל או של באיירן ואני מעריץ ענק של כל מי שדרך על הדשא במדריד אתמול משני הצדדים כך שאני מחשיב את עצמי ככותב יחסית אובייקטיבי. אני לא יכול לסבול את הטענה שטעויות שיפוט הם חלק מהמשחק (למרות שנכון להיום, בהעדר שימוש באמצעים טכנולוגים שקיימים כבר הטענה נכונה ושחקנים ומאמנים צריכים לדעת להתמודד עם טעויות כמו שנעשו אתמול או בקאמפ נואו נגד פאריז. היו אתמול יותר מדי טעויות של צוות השיפוט כמו גם בהרבה מפגשים מכריעים של ריאל, בארסה, יובה או מנצ’סטר, אבל כאשר אתה יושב ביציע זה לא באמת מעניין אותך. ההילוכים החוזרים לא מתנגנים לך מול העיניים ואתה מרגיש שאתה בחלום וזה לא בדיוק משנה לך משהו בהרגשה אם הגול הובקע בנבדל. אני זוכר בבירור שראיתי שלוידאל לא מגיע צהוב שני (מה שלא מנע ממני לשאוג בטירוף בגנות הצ’ילאני נגדו יש לי מטען כבד מאז עזיבתו את ה”גברת הזקנה”).
אני גם לא אכנס לניתוח טכני מפורט של המשחק היות וסביר להניח שכל מי שצפה במשחק קיבל יותר נתונים ביחד עם הילוכים חוזרים שלא מתקבלים במגרש, אבל כן אנסה לסכם ממספר זוויות את החוויה שלי ממקום מושבי במגרש:
הברנבאו הוא מקדש של כדורגל. יש משהו באוויר, בבלטות ובמושבים, שנותן לך הרגשה של קודש. אתה מרגיש את זה מכל פינה של האיצטדיון שהספיק כבר לשכוח שראה אגדות חיות כמו קאסיאס, ראול, די סטאפנו, היירו ועוד. עוד לפני שהתיישבנו הספקנו לשתות בירה ב-2 יורו וגם התור למזנון היה זריז מה שכמובן גרם לנו שוב לשאול למה רק בארץ הכל יקר ואיטי. חצי שעה למשחק והאיצטדיון מתמלא במהירות (אין עיכובים ופקקים בכניסה). אנחנו רגע לפני תחילת המשחק וברקע מתנגנת אופרה כאשר השיא בניגון “המדרידסטה” (המנון), מיד לאחריו מנגינת אופרה נוספת של המנון ליגת האלופות והשחקנים נכנסים למגרש כאילו רכובים על פרשים לבנים. בשלב הזה אני כבר מרגיש צמרמורת ורעידות בינוניות בכל חלקי הגוף. בקיצור, אווירה מחשמלת.
אחרי שהתרגלנו למושבים התחיל המשחק ועל המגרש התפתח לו “קרב טיטנאים” שלא נראה שנים רבות באירופה ויסלחו אוהדי בארסה, אבל בניגוד לרמונטאדה נגד פריז, אתמול בברנבאו היו שתי משתתפות בהצגת אלוהיות שכללה 22 גלדיאטורים. בצד המנצח (ולמרות טעויות השיפוט שנטו בבירור לטובת הבלאנקוס) הציגו איסקו, מודריץ וקרוס תצוגת תכלית של ניהול מרכז שדה ואינספור מסירות אומן. הפסקנו לספור כמה פעמים השלושה הללו מעבירים אגף בכדורים ארוכים ומדויקים. מדהים לראות איזו יציאה מהמקום יש לכל אחד מהשלישייה המרכזית של הבלאנקוס. קאסימרו השלים רביעית קישור כ”פיטבול” וכמובן שהתרשמנו כרגיל גם מהמגנים קרבחאל ומרסלו שפשוט ריחף בברנבאו (על רונאלדו אין צורך להרחיב).
בצד המפסיד, שעם שריקת הסיום מצאנו את עצמנו בוהים בעצב בפניהם המובסות של שחקני באיירן, טיאגו אלקנטרה סיפק תצוגת ניהול משחק ענקית ואילו היה מקבל עזרה דומה מוידאל ואלונסו (לא היו רעים אבל יכלו לתת יותר) יתכן והתוצאה הייתה שונה. וידאל קיבל צהוב שני הזוי, אבל היה ראוי להיות מורחק מוקדם יותר וגם סיפק החמצה גדולה במצב של 2:1 לגרמנים. אריאן רובן גרם לאוהדי ריאל להחסיר פעימה עד כדי התקף לב (רעידות ועקצוצים ברמה בינונית עד קשה במרבית חלקי הגוף) בכל פעם שנגע בכדור. אפילו בהארכה, כאשר הגרמנים היו בעשרה שחקנים, ההולנדי הלא הנגמר ליהטט עם הכדור ושחקני באיירן חיפשו בעיקר אותו. הברנבאו השתתק (מספר אוהדים אף הוגדרו כנפגעי חרדה) בכל דהירה שלו עם הכדור ובעיקר בתחילת ההארכה, כאשר באיירן יצאה למתפרצת ורובן רץ עם הכדור אני יכול להישבע שכל יציעי הברנבאו ביחד עם זידאן בתיאום מושלם התחננו לשחקני ריאל לעצור אותו על החצי ולהקריב צהוב ראוי. רובן יצר תחושת אימה על העיר מדריד, ירד להגנה והיה ממושמע טקטית. מי אמר שההולנדי לא יודע לעשות הגנה?
בפינה המרגשת 1 – צאבי אלונסו סיפק דקות רבות של התרגשות בקרב הקהל (רעידות קלות עד בינוניות בהקראת השמות ורעידות חריפות ופרכוסים עד כדי איבוד שליטה על סוגרים במחיאות הכפיים כשירד מהמגרש). הברנבאו חיבק את אלונסו לכמה דקות מרגשות שהזכירו כמה נשמה ורגש יש במשחק הזה. אוהדי הבלאנקוס לא שכחו גם את המאמן האיטלקי והריעו גם לאנצלוטי זכר ל”לה דסימה” לפני שנתיים.
בפינה המרגשת 2 – פיליפ לאהם, שפורש בסוף השנה, הזכיר לי לפחות, למה הוא נמנה ברשימת הגדולים של הכדורגל האירופאי. בתחילת המשחק אמרתי שלאהם לא נותן תמיכה התקפית דומה לזו של קרבחאל, אבל הוא דאג להשתיק אותי כשסיפק מהלכי התקפה איכותיים באזורים המסוכנים. עצוב ומרגש גם יחד לראות את הפנים של שחקנים גדולים שמסיימים קריירה.
רצף האירועים הרבים הוביל אצלנו לפגיעות באיברים חיוניים. בשלב מסוים אמרנו לעצמנו שאנחנו לא יכולים לשאת יותר החמצות, שערים ואירועים מעוררי מחלקות. בכל הבקעת שער של רונאלדו כל יושבי האיצטדיון עונים בטירוף לכרוז את שמו של כובש השער במיני תחרות של מי צועק יותר חזק כאשר מיד אחרי הצעקה השלישית כל הקהל (אפילו אוהדי באיירן. סתם, לא באמת) צורחים עד מעמקי נשמתם “סייייי”!!!! בניסיון לחקות את חגיגות השער של המלך הגדול של מדריד. גם שותפי למסע רוני, אוהד ריאל מושבע, בהיותו מרוסק, ייחל שהמשחק ייגמר כבר היות והוגדר ע”י כוחות ההצלה במצב קשה עד אנוש…
בשאריות כוחותינו ואחרי ישיבה ממושכת ביציעים המתרוקנים, יצאנו מהמקדש בידיעה שלכאן עוד נחזור על אפן וחמתן וגם באישורן של בנות הזוג שלנו. ועכשיו אנחנו עם הפנים לקאמפ נואו – עוד מקדש של כדורגל.
