מי גרם לי לאהוב את מכבי

ביקשנו מכותבי “הזווית” לכתוב על השחקן הראשון אותו העריצו ושבזכותו התחילה או התחזקה האהבה שלהם לספורט

מלבד שנה נפלאה ברמת הגולן וחצי שנה ברמת השרון, את כל החיים שלי העברתי בדרום. חמש שנים בחבל ימית והשאר בצפון הנגב. יש לי סימפטיה מאוד גדולה להפועל ב”ש (וסליחה מכל אוהדי מכבי) עוד מימי ברד את אביטן. אבל זה נגמר בסימפטיה ופרגון ספורטיבי. ולמה? אני תמיד אומר שנולדתי צהוב (זאת עובדה. נולדתי צהוב…).

אבל האמת היא אחרת.

בשנת 1977, כשהתוודעתי למשחק הכדורגל ולליגה הישראלית אי שם בדיונות, דרומית מזרחית לרפיח, האלופה הייתה מכבי ת”א. במקביל, הייתה גם זכיה של הקבוצה המשנית של המועדון באיזה גביע אירופה וכולם רצו להיות מ.י.ק.י. אבל למרות שגם אני הערצתי את “הקבוצה של המדינה”, יותר התרגשתי בכל פעם שקבוצת הכדורגל שיחקה.

רשימת גביעים
Credit to Maccabi Tel Aviv FC Facebook Page

אם שמתם לב, לא רק שגרתי “קצת” דרומה מתל אביב, גם לא היה מדובר בתקופה בה שידורים ישירים היו דבר רגיל. אם הורי היו מרשים לי, הייתי נשאר ער עד שהיה מגיע סיקור משחקי הליגה בטלויזיה (שחור לבן, כן?) ומשביע את רעבוני בשלוש וחצי דקות, עם ניסים קיוויתי או יורם ארבל.

כמובן שגם התכנית שירים ושערים תרמה לכך. ללא שידור ישיר, נשאר היה להסתמך על תיאורי השדר שדיווח על המתרחש במגרש – לרוב בשפה עברית יפה וציורית – וכך, הרומנטיקה של הכדורגל ודמיון של ילד בן 6, הולידו אהדה לגיבורים בלתי נראים. מכבי הייתה חסמב”ה בשבילו.

ובכל זאת, שני שחקנים שבו את תשומת הלב שלי במעט הדקות שראיתי – אבי כהן זצ”ל ובני טבק יבדל”א.

האחד, חלוץ סופה (F-15) חורך הגנות. השני בלם זקוף קומה, אלגנטי ויפה בלורית (ירון זהבי?). מכיוון שהייתי בן 6, אין מצב שהייתי יכול להסביר למה דווקא הם. היום ברור לי שאת טבק אהבתי כי פשוט היה טוב, מהיר ויעיל ואת כהן בגלל שהבלם פשוט השפריץ כריזמה וביטחון עצמי, בלי לדפוק חשבון. זה האיש, שלימים יאמר: “להיות מכבי ת”א זה להיות הכי גדול, הכי יפה, הכי מצליח.”

בני טבק
Credit to Maccabi Tel Aviv FC Facebook Page

ואז חזר שפיגל ומכבי לקחו עוד אליפות ב-79. הרגשנו שאין גבול לכמה טובים ויפים אנחנו. כי זה מה שמכבי תמיד הייתה. עוד לפני המשפט האלמותי של האגדה הצהובה. מכבי תמיד הייתה הכי טובה, הכי יפה, הכי מצליחה, הכי הכי.

אממה, כנראה שהיינו זקוקים למנה דשנה של humble pie. אחרי האליפות הזו, היינו צריכים להביט מלמטה באחים מכנס, בני לם ודוד לביא, קורעים לליגה את הצורה. אחר כך הגיע תורה של הקבוצה המוכשרת להכעיס של שליימלה שרף לתסכל אותנו, ואם זה לא הספיק, הרי שנפל עלינו הגרוע מכל – שנים טובות של הפועל.

אבי כהן
Credit to Maccabi Tel Aviv FC Facebook Page

ואנחנו התפוצצנו. כי איך יכול להיות שעגלות כמו סיני ולנדאו (לא אשכח את השער ביד אחרי עבירה ברורה על אבי שלנו), תופרים עוד אליפות ועוד תואר, בזמן שברור לכולנו שאנחנו הרבה יותר טובים. ואז הגיע ה-10-0 והסתמנה ההתחלה של הסוף. שחקנים פרשו, הופרשו ונזרקו לכל הרוחות והגיע אחד אברם.

מה שלמדנו אז, היה שמכבי היא הכי גדולה, הכי יפה והכי מצליחה כשמשחקים בה מכביסטים. אנשים שיודעים, לא רק חושבים, שהם טובים יותר. נימניים, זהביים. זה היה מה שאבי כהן שידר לי כילד. הידיעה האבסולוטית, אפילו אם לעיתים נטועה באשליה, שאנחנו הכי טובים. ואין משהו שקל יותר להתחבר אליו, מאשר אופטימיות מהולה בשחצנות, שאפילו אם אין לה בסיס נכון לרגע זה, הרי תמיד ניתן להישען על גדולת השם, המועדון ומה שהוא מייצג.

לכן לא התרגשתי בשנים הטובות של חיפה, בית”ר או הפועל. לכן אני גם לא מתרגש בשנים האחרונות של ב”ש.  ובמקרה זה גם הרבה יותר קל לי, שהרי אני מסמפט את הממזרים האלה. כי כל אוהד מכבי אמיתי יודע, שמכבי תל אביב הכי גדולים, הכי יפים והכי מצליחים. גם אם כרגע קבוצה אחרת זוכה בתארים.

יאללה ת’פאדל, יא ליגה. קחו קצת הצלחה. עלינו. זה רק עניין של זמן.

אבי כהן
Credit to Maccabi Tel Aviv FC Facebook Page
 
   
   

רוצים לעזור לנו לעשות דברים חדשים?

תתמכו בנו

*כל עזרה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח