מה עושות הצלחות בלילות?

בכל מה שקשור בספורט, הענף שהיה ויישאר אהבת נעוריי הוא אולטימייט פריסבי. לכדורסל הייתי נמוכה מדי, בכדורגל לא מצאתי עניין בלשון המעטה, פוטבול ורוגבי הם לבחורים רחבי כתפיים ומוצפי זעם, התעמלות נראתה בלתי אפשרית, תחרויות השחייה והריצה נגמרות מהר מדי (ובואו נהיה כנים, אף אחד לא צופה בכל המרתון) ואל תתחילו לדבר על טניס. בחיי, פשוט אל.

הופעות - טיק טיק

כמעט לפני שהתייאשתי והכרזתי על עצמי כבטטת כורסא מן המניין, ביום בהיר אחד, התגלה לי הפלא הזה שנקרא אולטימייט פריסבי, וחיי השתנו. לצערי, שלוש עשרה שנים עברו מאז, ואני עדיין צריכה לענות לשאלה “מה זה לעזאזל אולטימייט פריסבי?!”. אז בואו נתחיל בהבהרה קטנה: כשאתם הולכים לים וזורקים לחבר, לכלב, או לחבר שהוא כלב צלחת פלסטיק בצבע זרחני עם מדבקה עקומה ופוגעים בסבתא משתזפת במקרה הרע או שוברים את השטות הזו במקרה הטוב – אתם לא משחקים פריסבי.

מה זה כן? אולטימייט הוא ספורט קבוצתי, בכל משחק מתחרות שתי קבוצות וכל קבוצה מחזיקה שבעה שחקנים על המגרש. המגרש עצמו הוא מלבני (צר יותר ממגרש כדורגל, אבל באותו האורך), כשהמטרה של השחקנים היא להעביר ביניהם מסירות עד שאחד השחקנים תופס את הדיסק באזור ההבקעה, ה-End Zone , ולמעשה כך מבקיע ורושם נקודה לקבוצה שלו.

מגרש אולטימייט פריסבי
מגרש אולטימייט פריסבי

שחקן המחזיק בצלחת – הזורק – צריך למסור אותה תוך עשר שניות, כשאין לו את האפשרות להמשיך לרוץ ולזוז, אלא רק ברגל ציר. המטרה של הקבוצה שלא מחזיקה בדיסק היא כמובן – להשיג את הדיסק ולהעביר את ההתקפה אליה. את זה אפשר לעשות אם תופסים את הצלחת באוויר, אם מפילים אותה מהאוויר בזריקה של הקבוצה השנייה, אם הדיסק נפל או פשוט יצא מגבולות המגרש. משחק תקני נמשך שעה וחצי, או עד שאחת הקבוצות מגיעה ל-15 נקודות.

תפיסה מצוינת באנדזון. צילום יוסי לזרוף
תפיסה מצוינת באנדזון. צילום: יוסי לזרוף

הייחודיות הגדולה של האולטימייט בעיניי היא שמדובר בספורט ללא מגע, והשיפוט הוא עצמי אפילו באליפויות העולם. אכזבה גדולה לחובבי הכרטיס האדום ו”השופט בן יונה”, כי אחד העקרונות החשובים ביותר בענף נקרא ‘רוח המשחק’ – spirit of the game: האחריות האישית של כל שחקן לשמור שהוא והקבוצה שלו משחקים בהגינות, לאכוף את הכללים ולשמור על ההנאה שבמשחק. תחרותיות זה אחלה, ותאמינו לי – יש מספיק ממנה באולטימייט, אבל אין מצב שהיא תבוא על חשבון כבוד בין שחקנים או הכיף שבמשחק.

ומה קורה בזמן המשחק?

יש באולטימייט שני תפקידים עיקריים: הנדלר (handler) וקאטר (cutter). ההנדלרים הם אלו עם הזריקות הטובות והמדויקות יותר, אבל לא רק. החלק המהותי ביותר בלהיות הנלדר הוא לקבל החלטות טובות: להבין איזה שחקן הולך להיות פנוי (כי אם הוא פנוי עכשיו, יכול להיות שהשומר שלו יצליח להשיג אותו עד שהצלחת תגיע אליו), האם לזרוק קרוב או רחוק, להטעות את השומר שלו, וגם לשמש כדאמפ -dump, במקרה ושחקן לא מצליח להעביר מסירה קדימה לכיוון האנד זון והזמן אוזל- ולהיות זמין מאחוריו לקבל את המסירה ולמעשה לאפס את הספירה.
מבחינת מסירות, שחקן יזרוק בזמן משחק לרוב באחת מתוך שלוש זריקות: backhand- בקהאנד, שבדומה לטניס היא זריקה שבה גב היד מופנה לכיוון הזריקה, forehand- פורהאנד, שבה כף היד מופנית לכיוון הזריקה, או האמר Hammer- זריקה מלמעלה בה הצלחת הפוכה.

פריסבי גיף

הקאטרים צריכים להיפטר מהשומרים שלהם בזריזות ולתזמן ביניהם התחמקויות, קאטים, שהם למעשה ספרינט עם שינוי כיוון לא צפוי, על מנת להשאיר את השומר מאחור ולהתפנות מהר ככל הניתן כדי לתפוס את הדיסק. מהלך טוב הוא כזה שבו יהיו קאטרים שירוצו בכיוון הכללי של הזורק במרכז המגרש על מנת לקבל ממנו את המסירה, ובינתיים קאטרים אחרים (לפעמים מגדירים אותם מראש כ-דיפ, deep), יעשו קאט דומה, רק לכיוון הכללי של האנדזון (עומק המגרש), ובכך, כשהם מתוזמנים ומתואמים ביניהם, הם צוברים מרחק ומקדמים את ההתקפה שלהם לכיוון האנדזון, ולנקודה.

דוגמה יפה להתקפה ולשלוש הזריקות שהזכרנו אפשר לראות ממש בוידאו הזה,
התקפה של השחקנים בשחור.

על מה עוד נרחיב ונדבר בהמשך? על טקטיקות ואסטרטגיות במשחק, שחקנים בולטים בארץ ובעולם, נשים באולטימייט, סיקור ליגת האולטימייט, רגעים יפים במשחקים, משלחת נבחרות הנוער לאליפויות בעולם וגם – מה שתרצו. אנחנו פתוחים להצעות ונשמח לכתוב על כל מה שיהיה לכם מעניין לקרוא! ?

 
   
   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!