21 נקודות קלעה ירושלים במחצית השניה. זה כל הסיפור. אפילו את מכבי של השנה אי אפשר לנצח ככה. יהירות? לקות מנטלית? או אולי פשוט האמת. ירושלים נראית לא טוב כבר כמה משחקים, כולל חצי הגמר. אי אפשר לבוא בבת אחת ולהתהפך.
במחצית הראשונה הייתה תקווה לירושלים. אמרו שריצה טובה למכבי ואכן היא סיימה מחצית עם 42 נקודות, רק שירושלים קלעה 47. סטודומאייר היה האקס פקטור והלפרין, אליהו וטימור היו במשחק. אבל דווקא ברבע השלישי בו מכבי מתפרקת, החליטה ירושלים להחליף אותה. ובניגוד למשחק הליגה לפני שבועיים, הפעם 10 דקות טובות לא הספיקו והבלון האדום התפוצץ. מכבי צריכה לשלוח פרחים עם המון תודה לירושלים, שרק היא גרמה לכך, שבעונה מהאיומות בתולדותיה, מכבי יוצאת ממנה עם תואר אחד לפחות.
כמעט בכל ויכוח אוהדים בשנים האחרונות, המסר לאוהדי ירושלים הוא ברור. תתרכזו בקבוצה שלכם במקום להסתכל על מכבי. כנראה שצריך לחדד את המסר הזה גם לקבוצה עצמה. הם כל כך מתאמצים להיות מכבי, עד ששכחו מי הם בעצמם. מכבי כבר יש אחת ועד שהיא שוקעת, דווקא ירושלים היא זו שמחזירה אותה לחיים.
הפעם אין לירושלים שום תירוץ. המגרש שלה, הרוב ביציעים שלה, השיפוט מצוין ומכבי פגיעה ומוגבלת מתמיד. אבל לא בפעם הראשונה, ירושלים בעטה בדלי ברגע האמת. וכמו שעדיין לא למדה לשחק טוב גם בליגה וגם באירופה, עדיין לא למדה לקחת את התארים בשיניים במאני טיים. ועד שלא תלמד את אלה, היא לא תהיה קבוצה גדולה באמת.
ולא סתם לא דיברתי על מכבי. היא אמנם נלחמה והתקפית הגיעה למה שרצתה, אבל היא קבוצה מאד מוגבלת. לא היה חסר הרבה שהבלגאן עם ראד וסילי על הספסל יפרק אותה לגמרי. וקבוצה מרוכזת מעט יותר ברבע השלישי, הייתה מנצלת את ההחטאות הרבות של מכבי מתחת לסל. יותר ממה שמכבי ניצחה את המשחק הזה, ירושלים הפסידה אותו. כמעט כמו תמיד.
