צרפת בגמר ומי שעוקב אחר היומן לא יכול להיות המום מדי מהתוצאה הסופית ומהדרך בה הושגה. הפעם ארצה לתת מבט רחב יותר מעבר ליכולתה או סגנונה של צרפת, ובפשטות אומר כך לכל אותם אלה המאוכזבים מהמשחק אתמול – חצי גמר מונדיאל, למה ציפיתם?
בחמשת הטורנירים האחרונים לפחות אחד מחצאי הגמר נגמר עם לא יותר משער אחד ברשת.
ב-2002 שני המשחקים נגמרו ב1-0 גם כשברזיל המלהיבה פגשה את טורקיה הקטנה וגם כאשר גרמניה הגדולה את קוריאה החביבה. ב-2006 צרפת ידידתנו ניצחה 1-0 את פורטוגל. יריבתה בגמר איטליה ניצחה בחצי את גרמניה בתוצאה 2-0! אבל רק בהארכה כזכור כשהשער הראשון מובקע סמוך לשריקת הסיום. ב-2010 הייתה זו כמובן ספרד שניצחה 1-0 את גרמניה, תוצאה בה הסתיימו כל משחקי הנוק אאוט של האלופה. ב-2014 מעצמות הכדורגל הולנד וארגנטינה הגיעו לדו קרב פנדלים לאחר 0-0 מרהיב.
כך שהנקודה ברורה, מי שמצפה לכדורגל גדול ומשחקים רבי שערים במעמד כזה סופו כנראה בד"כ להתאכזב. אני מבין את הציפייה והרצון, לא רק כי אנחנו אוהבים לראות כדורגל אטרקטיבי, אלא משום שהמונדיאל היה עד כה מאוד מפתיע ופתוח, ראינו באמת משחקי נוק אאוט מצוינים בשלבים הקודמים ואולי עוד נראה אחד כזה. חצי הגמר הראשון בכל אופן בין צרפת לבלגיה החזיר אותנו למציאות לאופן בו לרוב מתנהלים משחקים מהסוג הזה בין אם מדובר בנבחרות ענק או בהפתעות גדולות.
נעבור לניתוח המשחק עצמו. קודם כל מגיע קרדיט עצום להגנה של צרפת. הקינוח הוא כמובן השערים החשובים שהובקעו בכל שלושת משחקי הנוק אאוט ע"י שחקני הרביעייה האחורית, אולם המנה העיקרית היא במניעת מצבי הבקעה. עם מגנים שלא עושים טעויות, בלמים רוצחים שרגילים לחלוצים ברמות הכי גבוהות, שוער שנמצא שם בדיוק במקום לנפק את הצלה אחת או שתיים במשחק מהכדורים שכן מגיעים אליו ובכלל קבוצה שלמה שיורדת וסוגרת מאחורה נוצר תסכול עצום אצל היריבה, גם אצל יריבה עם איכויות נדירות כמו בלגיה.
צרפת לא הגיעה לגמר הזה רק כי יש לה כוכבים גדולים ושמות בחדר ההלבשה, היא הגיעה כי התותחים הכבדים מוכנים לעבוד מאוד קשה ולהתלכלך כולם בעבודה השחורה. אין שחקן צרפתי שלא משתתף במאמץ ההגנתי, זה מקשה על משחק ההתקפה להיות יפה לעין, אך מקשה שבעתיים על מי שחולמת להבקיע את שערו של לוריס.
נקודה נוספת ששווה התייחסות היא הלמידה של הטריקולור תוך כדי משחק. אדן האזר היה פנטסטי בשליש הראשון של המשחק, אפילו הגיע למצבים שלו עד שהצליחו להבין איך לעצור אותו. בכלל בנקודה הזאת מעניין העומק הצרפתי לעומת הבלגי – הצרפתים עשו מעט מאוד לחץ על הכדור, לא משנה אם היה 30 מטר מהשער שלהם או בחצי המגרש של היריבה, הם התמקדו בכוכבים הבלגים. מנעו בהצלחה כדורים מלוקאקו, ניסו לסגור את הצרופים בין האזר לדה ברויינה באזור הרחבה ואת שאר החבר'ה השאירו לא פעם די פנויים. זה הקל על בלגיה להחזיק בכדור, אבל הקשה עליה מאוד להגיע למצבים. אם נחזור ללמידה, אז אחד מהשחקנים שנהנה מהחופש הזה בהיעדר לחץ היה מרטנס. הכניסה שלו למשחק העירה את הבלגים והוא הכניס בדקות הראשונות שלו על המגרש כמה כדורים מצוינים ומסוכנים מאוד. דשאן ניסה להביא את מאטווידי שיעזור להרננדז לסגור אותו וזה עדיין לא כל כך הלך אז הורידו את פוגבה יותר אחורה וכך עם הגובה שלו וקריאת מסלול הכדור המצוינת הוא הגיע ראשון לכל הגבהה כזאת וחיש מהר איום ההרמות של מרטנס הוסר.
בכלל לפוגבה היה משחק טוב מאוד. מלא תשוקה ואחריות, הלוואי ונקבל משהו מזה גם בשנה הבאה באולד טראפורד. זה היה משחק נהדר לפוגבה בכל אספק כמעט. בתרומה ההגנתית העיקרית כבר נגענו, הצרפתים השתמשו היטב בגובה שלו כדי להבהיר לבלגים שמה שעבד מול יפן לא יעבוד הפעם. לכן מרטינז החליט לוותר על חברו של פוגבה לקבוצה, פלאיני, אשר מלבד כדור קשה אחד תחת השמירה לא הצליח להוות איום אווירי משמעותי על ההגנה הצרפתית. גם בחלק ההתקפי פול היה מצוין ועם יותר ריכוז מצד החברים בקלות היה יכול וצריך לסיים את המשחק עם בישול אחד או שניים. ראינו אותו במחצית הראשונה מוביל בצורה נהדרת מתפרצת ומוסר כדור עומק ארוך לאמבפה. במחצית השנייה שני כדורים רוחב שלו סמוך לרחבה העמידו את גריזמן וטוליסו במצבי בעיטה חופשיים מטווחים נוחים. וכמובן בסיום המשחק כשהיה צריך להרוג את השעון הוא ידע לשמור על הכדור, לסחוט את העבירות ולהבטיח באופן סופי את המקום בגמר.
מי שנלחם לא פחות, אבל היה הרבה פחות יעיל זהו ז'ירו. עם כל הכבוד לשני הבישולים ולעבודה הקשה, חלוץ צריך קודם כל לספק איזשהו איום על השער ושחקנה של צ'לסי לא בכיוון בטורניר הזה. מכל השחקנים של צרפת ז'ירו שנמצא בטורניר לא רע הוא עדיין הכי פחות טוב והבעיה היא שאין ממש מי שיחליף אותו. הרכב או סגנון כמעט אין סיכוי שדשאן פתאום יחליט לשנות, גם אין סיבה כל עוד הכול עובד כמתוכנן. אני מתכוון תוך כדי משחק אם יראו שהעניינים פחות מסתדרים (כפי שקרה בגמר היורו האחרון) צרפת תתקשה לשנות. דמבלה, שפתח את הטורניר בהרכב, פחות או יותר נמחק מהרוטציה, פקיר ותובאן קיבלו מעט מאוד הזדמנויות כך שאני קצת דואג עבור הצרפתים מהי תכנית המגירה. הכול הלך די חלק עד עכשיו מה שהשאיר את כל שחקני ההתקפה על הספסל די קרים. אולי נגד הפנים המוכרות של סטונס, מגווייר או לוברן זה ילך לז'ירו יותר בקלות? לא נשאר עוד הרבה לחכות בטרם נקבל את התשובה.
הטור הפעם נכתב בניגוד לקודמים בטרם ידועה זהות היריבה במשחק הבא. היה ותהיה זו אנגליה לבטח אכתוב על הדיסונס הפנימי שיתחולל בי, לו תהיה זו קרואטיה זהו הפרק האחרון ביומן. לאחר משחק הגמר, עקב נסיבות אישיות משמחות, לא אוכל לכתוב משהו באופן מידי ואתם יודעים איך זה, בעולם הדינמי שלנו מה שהיה רלוונטי לפני שבוע הפך כבר ל- old news. בכל אופן, מי שלא תהיה, היריבה תגיע על תקן האנדרדוג וזה בדיוק המצב המוכר לשתי הפיינליסטיות. צרפת היא פייבוריטית החל מהמשחק הראשון בטורניר, נגדה תעלה או קרואטיה שמסיבות מקצועיות מעדיפה לבוא אנדרדוג ליזום מעט ולצאת לעקיצות או אנגליה שחיבתה לעמדת האנדרדוג נעוצה כנראה בעיקר בגורמים פסיכולוגיים ובהתמודדות עם לחץ.
אף פעם אי אפשר לדעת איך משחק כדורגל יתפתח, אפשר רק להעריך שמעבר לכישרון העדיף גם הרוח הצרפתית תיתן לה יתרון לא קטן על פני כל יריבה אחרת. כפי שכתבתי לאורך כל המסע הזה, לחבורה של דשאן יש נינוחות שכזו על גבול האדישות. נבחרת שאינה נלחצת מתיקו מאופס, לא נכנסת לפאניקה לאחר כמה דקות לא טובות ואפילו לא מפיגור בפעם היחידה שהייתה במצב הזה נגד ארגנטינה. הנינוחות הזאת, למזלה של צרפת, לא פוגמת במאמצים האדירים שהיא משקיעה בחילוצי כדור ולמעשה בכל פעולה על המגרש. הרוגע הזה לא פוגם אף לא במעט במשחק ההקרבה ובנחישות להיות ראשונים לכל כדור, להפך, הוא רק הופך את הצרפתים לחדים וקטלניים יותר.
בגמר צרפת תצטרך להתמודד עם השדים משני ההפסדים האחרונים, גם ההוא מ-2006 ובעיקר מגמר היורו לפני שנתיים. הם כבר היו במעמד הזה כנבחרת העדיפה שעשתה דרך מרשימה, שלטו במשחק ולא הצליחו לקחת את הגביע. ההיסטוריה הקטנה הזאת תשב לה בראש, התקשורת תתעסק בה והבחורים הצעירים יצטרכו לדעת להתמודד ולהתרכז במשחק ובכדורגל שהביא אותם למעמד. בנוסף, מולם יעמדו שחקני נבחרת שיודעים שמדובר עבורם בהזדמנות חד פעמית. ההיסטוריה מלמדת שגם עבור רוב שחקני צרפת, אם לא כולם, מדובר בהזדמנות חד פעמית, ספק מי מהם יצליח לחזור שוב למעמד הגמר בגביע העולמי. ובכל זאת, כנבחרת שסומנה כפייבוריטית, שבאה ממדינת כדורגל מצליחה, שמבוססת על שלד די צעיר, ההרגשה שאי אפשר להתעלם ממנה היא שצרפת, בלי קשר לתוצאה ביום ראשון, יכולה לעשות את זה שוב בעוד ארבע או שמונה שנים. אנגליה או קרואטיה, מי שלא תבוא, תהיה כל כך רעבה, כל כך להוטה לנצל את ההזדמנות הבלתי נתפסת הזאת שצרפת תתקשה ותצטרך לעבוד מאוד קשה כדי להניח את ידיה על הגביע המוזהב. אני מאמין שהיא תעשה זאת.
תודה רבה לכל מי שקרא ועקב, אנחנו עוד ניפגש כאן אולי לטור אישי קצת לקראת אנגליה-צרפת ולבטח בטורים נוספים על המתרחש בספורט העולמי. תודה וחזרה רגועה לשגרה לכולם.
