לפרקים הקודמים

אחת החזקות הבולטות של הספורט בכלל והכדורגל בפרט על פני כל צורת בילוי אחרת היא היותו בלתי צפוי. במובן הזה המשחק בין צרפת לאורוגוואי נפל בגדול משום שהיה מאוד צפוי. גם צורת המשחק שהתפתחה וגם התוצאה הסופית היו בדיוק די מושלם לתרחיש המשוער לפני המשחק, בניגוד אולי למה שקורה ברוב המונדיאל עד כה.

במקביל לשלבי הנוק אאוט ברוסיה מתרחש לו בממלכה הבריטית טורניר ווימבלדון האהוב עליי במיוחד. משחק רבע הגמר בין הטריקולור לסלסטה הזכיר לי במובנים רבים משחק בסיבובים הראשונים בין מדורג בכיר לשחקן בעל דירוג נמוך יותר. ההרגשה שהפייבוריט לא לוחץ עד הסוף את דוושת הגז, שהתוצאה היא כל הזמן די צמודה אולם ברגעים מסוימים, בנקודות החשובות, מצליח השחקן הבכיר יותר לנצח ובכך להכניע את יריבו.

הפעם היה ברור לחבורה של דשאן מן הפתיחה שמדובר בתסריט שונה מזה שהיה בשמינית הגמר נגד ארגנטינה. אורוגוואי לא תשלח הרבה שחקנים קדימה ותשאיר שטחים מאחור אלא תצטופף, תזמין את צרפת ללחוץ ותנסה לעקוץ בהתקפות מתפרצות. נגד שיטת משחק שכזאת בדיוק התמודדה צרפת גם בשלב הבתים, הפעם האתגר היה נבחרת שסוגרת טוב יותר בהגנה ויש לה נשק מסוכן יותר בהתקפה. התוצאה בסופו של דבר הייתה דומה, צרפת הציגה עוד מהוורסטיליות ההתקפית שלה, הפעם עם שער ממצב נייח ובעיטה של שחקן התקפה מחוץ לרחבה, והבקיעה את השערים הדרושים לה להשגת הניצחון.

מבחינה הגנתית שוב היה זה קאנטה (עד עכשיו שחקן הטורניר) שמנע מהיריבה כל אפשרות לצאת קדימה. הרבה פעמים פרשנים אוהבים לתת את הקרדיט לקשר האחורי או איזה שחקן הגנה, זה שכביכול עושה את העבודה השחורה והבלתי מורגשת. קאנטה כל כך דומיננטי שכולנו יכולים לשים לב לעבודה הגדולה שהוא עושה בסיכול כל מחשבה של היריב לצאת קדימה.

אזכור מיוחד מגיע הפעם גם ללוריס שסיפק הצלה אדירה, לטעמי הצלת הטורניר. משוערים של נבחרות או קבוצות ברמות האלה לעיתים כל שנדרש הוא הצלה משמעותית אחת, אם אורוגוואי משווה סמוך למחצית ויורדת עם היתרון המורלי יכול להיות שהמשחק היה מתנהל אחרת, אבל הקפטן היה שם וסידר לאוהדים מחצית שנייה עם הרבה פחות דפיקות לב. אם תשימו לב לשוערים של אלופות העולם האחרונות: נוייר, קסיאס ובופון תגלו את העובדה המאוד לא מפתיעה שאלופות צריכות שוער מצוין בין הקורות. לצרפת בהחלט יש כזה.

היריבה הבאה היא בלגיה, לבטח היריבה הכי קשה שצרפת פגשה עד כה בטורניר. שתיהן מהנבחרות היחידות בטורניר עם שחקן מהטופ העולמי כמעט בכל עמדה. בכל זאת לאלופה שבדרך שני יתרונות די בולטים: הראשון הוא במרכז המגרש והשני היעדרותו של מונייה בגלל צהובים. אין לבלגיה עוד שחקן ברמתו בעמדה הזאת.

במרכז המגרש העניינים די ברורים לדעתי, קאנטה, פוגבה ומטווידי טובים יותר מכל ציוות שיש למרטינז להציע (מניח שיפתח שוב עם פלאיני, ויטסל והמאסטרו של פפ). אם אצל הבלגים הקשרים נחלקים לקשרים פיזיים כמו ויטסל ופלאיני או טכניים למשל דה בריינה, אצל צרפת יש שילוב נהדר במרכז המגרש של עוצמה פיזית עם טכניקה ברמה גבוהה.

עניין מונייה הוא המעניין יותר משום שצרפת, כמו בלגיה וברזיל במשחק בניהן משחקת באופן לא סימטרי. אמבפה בימין שואף תמיד לשחק בשליש הקדמי של המגרש ולאיים על השער בעוד משמאל מטווידי משחק הרבה יותר מאחור ומאגף זה בעיקר מנסים להכניס כדורים למרכז. התרחיש היותר סביר הוא שדשאן ימשיך באותה מתכונת וינסה לנצל את צד שמאל בהגנה הבלגית בו ישחקו צ'דלי/קראסקו שאינם מגנים טבעיים או ורטונגן שכמעט ואינו עולה למעלה. האפשרות האחרת והפחות ראלית לפתיחת המשחק היא שדשאן ינסה לנצל דווקא את צד ימין של הבלגים, שוב בגלל היעדרותו של מונייה וישלח שמאלה את אמבפה כפי שעשה נגד אוסטרליה או יבקש מגריזמן להישאר יותר באגף ופחות להיכנס לאמצע ובכך לתקוף את האגף החלש יותר. האפשרויות שדמבלה יחזור להרכב או פקיר ייכנס אליו קיימות. אך נראות רחוקות מאוד מהמציאות.

כמובן שגם לבלגים נשקים משלהם ויתרונות, אחד המרכזיים שבהם הוא הכושר הטוב בו נמצאים הכוכבים ההתקפיים: האזר, דה בריינה ולוקאקו היו מצוינים נגד ברזיל כפי שהיו מתחילת הטורניר. בנוסף בשני המשחקים האחרונים מתגלה יותר ויותר עד כמה צוות האימון של הבלגים עושה עבודה טובה. אם נגד יפן כביכול בכלל לא היו צריכים להיכנס לבור של שני שערים וההליכה ליתרונות הגובה והפיזיות זעקו לשמים, נגד ברזיל כבר הייתה דילמה גדולה עבורו האם ללכת עם השחקנים שהביאו את המהפך או להישאר נאמן להרכב שפתח את הטורניר. מרטינז שינה הרכב, שינה תפקודים והצליח להפתיע את צ'יצ'ה. למאמן הברזילאי מגיע הרבה קרדיט על שעשה בנבחרת ברזיל, אך במשחק הזה לבטח היה יכול לעשות עבודה טובה יותר. בולטת מכולן הייתה יכולתו הנהדרת של פירמינו לעומת ז'זוס אשר המשיך לקבל קרדיט בלתי מוגבל למרות שלא נכנס טוב לטורניר הזה.

מאמן בגביע העולם חייב להיות חד, ההחלטות מתי העת לשנות ומתי להתעקש עשויות לחרוץ גורלות. עד עכשיו ראינו את דשאן הולך עם ז'ירו ומטווידי שהביאו את השינוי מהספסל במשחק הפתיחה נגד אוסטרליה ואת מרטינז הולך עם פלאיני וצ'דלי שהביאו את המהפך נגד יפן. יכול להיות שגם ההתמודדות הזאת תוכרע ביכולת של שני המאמנים להתגמש ולהפתיע אחד את השני.

לפרקים הקודמים