עם סיום חלון ההעברות קל היה לראות כמה מהקבוצות הפעילות בקיץ האחרון באירופה: לידס, שהתחזקה בשחקנים שהרבה מעל לרמתה, אינטר, שאספה שאריות כדי להתמודד סוף סוף עם יובנטוס, באיירן ופריז, שהביאו כמה החתמות הזויות לקראת סוף החלון וכמובן צ'לסי שעליה נאמר כבר הכל.
אבל בשקט בשקט, טוטנהאם ביצעה חלון מאוד לא אופייני. אוהדי טוטנהאם, שרגילים לחלונות שקטים ושאם הם יהיו ילדים טובים הם יקבלו שחקן או 2, קיבלו חלון פעיל במיוחד עם הרבה החתמות מעניינות ומרגשות.
אז מה הסיבה שזה קרה? שאלה טובה. מה הסיבה שדניאל לוי הפגין נדיבות ובזבזנות שהוא לא גילה כלפי פוצ'טינו גם אחרי כמעט זכייה בליגת האלופות? ובכן, זה קשור במוריניו. מוריניו הגיע לטוטנהאם כאחד שזוכה בתארים (בניגוד לפוצ'טינו), אבל גם כאחד שמבצע העברות חכמות שמשנות את הקבוצות שלו מהקצה אל הקצה. דניאל לוי מקווה שהחלון של טוטנהאם 2020 ייזכר כמו החלון של צ'לסי 2004, אינטר 2009 וריאל מדריד 2010. במילים אחרות, פוצ'טינו מכר ללוי חלומות על כדורגל יפה וקבוצה מרגשת, מוריניו מוכר ללוי חלומות על תארים, ועם זה הולכים למכולת.
לחלון הזה טוטנהאם הגיעה עם 3 עקרונות מנחים:
- שחקנים שיתאימו לאופי ולשיטה: מוריניו, כמו תמיד, לא חיפש את השחקנים הכי טובים בעולם, אלא את השחקנים שהכי יתאימו לאופי שמתאים לכדורגל של מוריניו. זה אחד הלקחים שהוא הבין בעקבות הקדנציה במנצ'סטר יונייטד: לא ללכת על שחקנים טובים אם בסוף הם ישנאו הכל בקבוצה. זו הסיבה לכך שהלך על שחקנים כמו פייר אמיל הויברג מסאותהמפטון. הוא היה משוכנע באופי שלו.
- החתמות שייתנו לו עומק: המטרה העיקרית של מוריניו העונה היא לזכות בליגה האירופית. הבעיה שזה מפעל עם המון משחקים שחלקם תקועים בלו"ז כמו עצם בגרון, בטח העונה כשיש משחקים שבוע אחרי שבוע כבר משלב הבתים. לכן מוריניו רצה שההרכב השני שלו יהיה ראוי כמו ההרכב הראשון שלו. הוא גם רצה תחרות בהרכב שתעודד את מי שמחליף כרגע להיות הכי טוב שיש ואת זה כבר אפשר לראות עם ההתעוררות המחודשת של טנגי אנדומבלה וסרג' אורייה.
- שחקנים שיביאו תוצאות בטווח הקצר: מוריניו הבין מהקדנציות הקודמות שלו שהוא לא יישאר בטוטנהאם המון זמן, אז כדי להטביע את האימפקט שלו הוא חיפש שחקנים שיוכלו לשחק כבר אפשר ולאו דווקא צעירים שיקח זמן לפתח. לשם כך הוא הביא את מאט דוהרטי בן ה28, פייר אמיל הויברג בן ה25 וקרלוס ויניסיוס בן ה24. גם סרחיו רגילון הצעיר (23) הגיע מריאל עם סעיף רכישה בחזרה, שאומנם לא משתלם לטווח הרחוק, אבל הטווח הרחוק לא מעניין את מוריניו, ולכן הוא הסכים לעסקה הזאת.
צריך לומר, זה לא החלון הראשון שטוטנהאם מבצעת בו רכש מסיבי. בחלון של קיץ 2012 החתימו יותר שחקנים ובקיץ 2013 החתימו ביותר כסף, אבל אז השחקנים שהוחתמו הגיעו על חשבון מכירה ענקית שיצרה חור מקצועי שהיה צריך למלא (לוקה מודריץ' וגארת' בייל בהתאמה). הפעם טוטנהאם לא רק שהביאה רכש מסיבי, היא גם איבדה שחקנים שממש לא חשובים לסגל כמו קייל ווקר פיטרס (מגן ימני שלישי בהיררכיה), חואן פוית' (בלם חמישי-שישי בהיררכיה) וראיין ססניון (חלוץ שמאלי שלישי בהיררכיה), כך שטוטנהאם התקדמה בעיקר קדימה בחלון הזה.
עוד דבר מעניין שאפיין את החלון הזה הם המחירים שבהם טוטנהאם רכשה שחקנים. בזמן שבכל העולם המחירים עולים ויוצאים מפרופורציה, דניאל לוי הוכיח פעם נוספת שהוא איש עסקים ממולח, כשהצליח לנצל את הקורונה ולהשיג שחקנים במחירים מאוד משתלמים. לדוגמא, מאט דוהרטי, אחד המגנים הימניים הטובים בפרמייר ליג, הגיע תמורת 16.8 מיליון ליש"ט בלבד, את פייר אמיל הויברג, קשר פרמייר ליג מוכח, הוא הביא תמורת מיליון ליש"ט + קייל ווקר פיטרס (שכפי שאמרנו, הוא לא מאוד חשוב) ואת ג'ו רודון, בלם סוונזי שהגיע ביום האחרון של חלון ההעברות, הוא הצליח להביא ב11 מיליון ליש"ט אחרי שהמשא ומתן נע בין 16 ל18 מיליון ליש"ט. בסוף טוטנהאם הצליחה להביא 8 שחקנים חדשים ב110.5 מיליון ליש"ט, ממוצע של 11.21 מיליון ליש"ט להעברה, נתון יחסית זול לבנייה מחדש.
לסיכום, נראה שדניאל לוי סומך על מוריניו שיוביל אותו אל תואר סוף כל סוף, אחרי הרבה שני הקבוצה עשתה קיץ של ללכת קדימה בלי ללכת אחורה והעונה הזאת קריטית לנושא, אם היא תיגמר בכישלון שחקנים רבים ירצו לעזוב וללכת למקומות שמצליחים בהם קצת יותר (בעיקר הארי קיין) אבל במקרה של הצלחה טוטנהאם תוכל להתקדם לשלב הבא בדרך לשורה הראשונה של הכדורגל האירופי.
