היום, במהלך ההפסד להפועל עכו, הרגשתי משהו בפעם הראשונה, משהו שלא חשבתי שאני ארגיש אי פעם כאוהד מכבי חיפה – הפחד מירידת ליגה.

אני לא יודע מה זה יותר – שחצני, תבוסתני או משהו עם סיומת 'ני' אחר. במהלך העונות האחרונות היו לקבוצה כבר פתיחות לא טובות, ואני תמיד הייתי שולח הודעות לאחים שלי – 'העונה אנחנו יורדים ליגה'. אבל לא חשתי אף פעם את מה שאני חש עכשיו. מעולם לא הייתי לי ידיעה כזו בראש שרצה לה הלוך ושוב – אתה אוהד של הקבוצה הגרועה בליגה.

ההפתעה מהתחושה הזו היא לא רק בגלל ה"לנו זה אף פעם לא יקרה", אלא בגלל שבשנים האחרונות נוצר אצלי מעין ניתוק רגשי מהקבוצה ברמה מסוימת. ניתוק מכוון.

רמת האדיקות בה אני אוהד את הקבוצה, שבת'כלס מתבטאת בכמות הפעמים שהופעתי ביציעים, קודם בקרית אליעזר ואח"כ בסמי עופר, עלתה וירדה במהלך השנים. כאדם בוגר, העונה שבה באמת נכנסתי לעניינים והתחלתי ללכת די הרבה, עוד לפני שעשיתי מנוי, הייתה 2006-2007. עונות האליפות של רוני לוי לא עשו לי את זה. קבוצה מצליחה אבל משעממת. בעונה הראשונה שבה הקדנציה שלו התחילה להתפרק זה התחיל להיות מעניין, גם בגלל המסע בגביע אופ"א. עונה אח"כ הלכתי לעוד יותר משחקים, וככה זה המשיך דרך עידן אלישע לוי. מנוי עשיתי לראשונה רק ב-2011, למרות שבשלוש העונות בהן סיימנו עם הכי הרבה נקודות בליגה הלכתי לרוב המשחקים, במיוחד בעונת האליפות של 2011, כשאח שלי אמר לי שצריך להגיע. אז הגעתי. ואח"כ כבר היה מנוי, אז לפחות למשחקי הבית הגעתי כמעט לכולם, כשהחיים לא הפריעו.

בסוף 2014 נולדה רותם, הבת שלי. ואז עשיתי חישוב קטן בראש לגבי כמה זמן יום משחק גוזל לי. לא רק המשחק. הנסיעה לחיפה מרעננה, והחזרה. יכול להיות שהעובדה שהקבוצה נכנסה לתקופה לא טובה (לא ידענו אז כמה לא טובה) עזרה לי להחליט להפסיק ללכת למשחקים, וגם לעשות מעין ניתוק. כי כשחוזרים מהפסדים, אין כוח לאף אחד ואף אחת, ורק רוצים להיות לבד (לפחות אני). אז התרחקתי מהקבוצה, ואחרי הפסדים, הייתי רושם לאחים שלי שכשהם יהיו אבא, הם ילמדו לקבל את ההפסדים יותר בקלות, כי יש דברים יותר חשובים בחיים. ראיתי עדיין משחקים בטלוויזיה, אבל אם היה איזה תירוץ לראות/לעשות משהו אחר, מה שהיה בלתי מתקבל על הדעת פעם, הייתי עושה אותו.

דווקא בכדורגל האירופאי לא הייתה לי היחלשות. חלק בגלל מה שעסקתי בו עד סוף 2016, אבל בעיקר כי כמה שאני אוהב את ליברפול ויובנטוס, תקופות רעות והפסדים שם לא מחלחלים כל כך עמוק. קצת באסה, אבל לא כזאת שבאמת משפיעה על החיים. ממכבי חיפה איכפת לי יותר, אז כשרע יותר כואב יותר. אז עדיף להקהות את הכאב הזה בהתרחקות.

אולי אם הייתי עושה קאט מוחלט, הכאב והדאגה לא היו מופיעים להם פתאום. אבל הם כן פה. כי העונה נקבעו רמות שפל חדשות, והבור נהיה עמוק יותר ויותר. עם לוזון, בלי לוזון, זה לא משנה. הפלייאוף העליון נראה רחוק שנות אור מאיפה שהקבוצה נמצאת בו עכשיו, אחרי שישה משחקים בלי ניצחון. כן, אנחנו עדיין 7 נקודות מעל הקו האדום, אבל כשהקבוצה נראית כל כך רע, המציאות של ירידת ליגה לא נראית כל כך בדיונית יותר. חשבתי שזה לא יפריע לי עד כדי כך, אבל היום גיליתי בפעם הראשונה שאפשר לפחד לגורל קבוצה שעדיין איכפת לי ממנה הרבה יותר ממה שחשבתי.