המסע של אביב בצון – מנג’ר עונה 7

21 במאי 2008. קבוצה לונדונית מגיעה לגמר ליגת האלופות. בפעם הראשונה בהיסטוריה, מאמן ישראלי מגיע לגמר ליגת האלופות. הקור של צפון אירופה לא מורגש על המגרש, ביריבות הלוהטת בין שתי קבוצות שבשנים האחרונות הפכו ליריבות מרות. השופט הסלובקי מוציא את המשחק לדרך.

נשמע לכם מוכר? לא, לא מדובר באברם גרנט, צ’לסי, מנצ’סטר יונייטד והשופט הסלובקי לובוש מיכל, אלא במציאות האלטרנטיבית שלי בווסטהאם. אחרי שבע עונות עמוסות בציפיות ואכזבות, סוף סוף אני במרחק נגיעה מזכייה בתואר החשוב ביותר באירופה. היריבה שעומדת ביני לבין המטרה היא ברצלונה. אותה ברצלונה שהדיחה אותנו שלוש פעמים ברבע הגמר. אבל לפני שהקרב על הגביע עם האזניים הגדולות מתחיל, איך הגענו לכאן בעצם?

1

חוזרים למקורות

המעבר למערך של 3-5-2 בעונה הקודמת התברר כטעות. נכון, סיימנו במקום השני וזכינו בגביע הליגה האנגלי, אבל משהו במכונה לא עבד חלק. עוד לפני סיום העונה הקודמת, החלטתי לחזור לקווי היסוד עליהם נשענה ווסטהאם שלי מתחילת הדרך: 4-4-2 אנגלי טיפוסי, שחקנים מקומיים ופילוספיית “אם זה עבד לרומן אברמוביץ’ אז למה שזה לא יעבוד גם לי”, כלומר, רכישת שחקנים ששיחקו בצ’לסי האמיתית באותה תקופה. מכרתי את ארבעת הזרים המאכזבים, ג’יאנלוקה זמברוטה, מיכאל באלאק, דקו ופיליפ מקסס, ובמקומם הכנסתי את היד עמוק לכיס והבאתי את קיירון דיאר מסלטיק לקדנציה שנייה בקבוצה, את האחים נוויל המתבגרים ממנצ’סטר יונייטד ואת הרכש התורן של הפילוסופיה מלמעלה- אשלי קול מארסנל.
כדי לבסס את הפילוסופיה החתמתי גם את אריאן רובן בן ה-23 מפ.ס.וו. חוסה מנואל ריינה הצטרף כשוער השלישי מברצלונה וברגע של פטריוטיות הנחתתי שני ישראלים באפטון פארק: אייל ברקוביץ’ חזר לקדנציה שלישית אחרי שסיים חוזה בנורת’האמפטון מהליגה השלישית, ויוסי בניון, שבמקום לצאת לאירופה מוקדם העדיף לעבור לצד האדום של הכרמל ולהפוך את הפועל חיפה לקבוצה הטובה בישראל. הקוסם והיהלום הגיעו כדי לחזק את קבוצת המילואים המתפתחת שלנו, שכללה שמות כמו ג’וליאון לסקוט, ג’ון אושיי, שון רייט פיליפס, גארי קולדוול ולא מעט צעירים מוכשרים ממחלקת הנוער.

2


Class of 2001

ההשוואות לצ’לסי של אברמוביץ’ לא רחוקות מהמציאות. בשבע העונות האחרונות משחקים ושיחקו בווסטהאם שלי 11 שחקנים שהיו חלק מעלייתה של צ’לסי לפסגת הכדורגל העולמי בעשור הקודם. אבל אם תשאלו אותי (ואני הכתב, אז אין לכם ברירה אלא לשאול), ווסטהאם שלי מזכירה לי דווקא קבוצה אחרת- מנצ’סטר יונייטד של אלכס פרגוסון בשנות ה-90.

הקבוצה האדירה שסר אלכס בנה בשנות ה-90 נבנתה סביב ה-Class Of 92’: דיוויד בקהאם, ריאן גיגס, פול סקולס, ניקי באט, גארי נוויל ופיל נוויל. סביב החבורה המוכשרת הזו בנה פרגי קבוצה לתפארת בעזרת ביטחון, אמונה ורכש חכם. כשבחרתי להתחיל קריירה עם ווסטהאם, אי שם בקיץ 2001 (הוירטואלי, כן?), יונייטד הגדולה הייתה המודל לחיקוי שלי. בניתי קבוצה סביב Class of 2001: ריו פרדיננד, מייקל קאריק, פרנק למפארד, ג’ול קול וג’רמיין דפו- כולם שחקני בית. המערך, שחקני הרכש שחיזקו את הקבוצה, כל שינוי שעשיתי בחלוני ההעברות בקיצים השונים- כולם נבנו מתוך אמונה שהחבורה הזאת תצעיד את ווסטהאם לפסגה. ובדיוק כמו החברה המקוריים מ-92′, ששלושה מהם נמצאים אצלי בקבוצה, זה לקח לפטישים הצעירים שבע שנים ארוכות להגיע לפסגה- גמר ליגת האלופות.

הכל מתחיל ונגמר בדפו

טראומת ההדחה ברבע גמר האלופות לברצלונה המשיכה לרדוף אותי גם לעונה החדשה ובחרתי להוציא את הקבוצה למסע משחקי קדם עונה בספרד, כדי להתכונן למקרה שהיריבה הקטלונית שוב תעמוד בדרכי. העונה התחילה בקול תרועה עם 7:2 ענק על לסטר ורביעייה של ג’רמיין דפו. שישה ניצחונות רצופים, כולל 2:1 על ארסנל בהייבורי נעצרו עם הפסד לבירמינגהאם ותיקו מול קרלייל, שתי האחרונות בטבלה. הקבוצה דהרה בליגה ודרסה כל קבוצה שעמדה בדרך, כולל 3:0 ענק על יונייטד בבית, כשגם בליגת האלופות ניצלנו בית קל עם סלטיק, קלאב ברוז’ והכוכב האדום בלגרד כדי לעלות מהמקום הראשון עם מאזן מושלם.

הפנצ’ר היחיד בדרך היה הפסד בפנדלים לסנדרלנד בסיבוב הראשון של גביע הליגה, התואר בו זכינו בעונה הקודמת. לינואר הגעתי מלא בחששות, שכן במרבית העונות בהן התחלנו חזק את העונה, בינואר החלה נפילה שהשאירה אותנו בלי כלום (בערך מה שקורה לארסנל כל שנה בעשור האחרון). הפסד לאיפסוויץ’ בסיבוב הראשון של הגביע האנגלי ולאחר מכן לארסנל בליגה ולאינטר בשלב הבתים השני בליגת האלופות פתחו את 2008 בצורה הכי גרועה שיכול להיות. ההתאוששות הגיעה בצמד ניצחונות במפגשים מול ריאל מדריד באלופות (אולימפיאקוס הייתה הקבוצה הרביעית בבית) ועלייה לרבע הגמר, שם חיכתה בורוסיה דורטמונד. בליגה המשכנו לדרוס ולהתרחק מארסנל ויונייטד, כך שאת חודש אפריל פתחנו עם פור של 12 נקודות בליגה- פער כמעט בלתי מחיק, שאפשר לי לשמור את השחקנים החשובים לליגת האלופות.

מחסום רבע גמר ליגת האלופות, אותו לא הצלחתי לעבור בארבעה ניסיונות שונים, נשבר בענק עם 3:0 בחוץ ו-1:0 קטן בבית. 3:0 חלק על ארסנל במשחק הראשון בחצי גמר האלופות משערים של ג’ו קול, סאהה ודפו שם אותנו רגל וחצי מגמר היסטורי. בגומלין קול וסאהה עשו את העבודה וחלום האלופות הפך פתאום לכל כך מוחשי וקרוב, שהתחלתי לזמזם את המנון ליגה האלופות מבלי לשים לב. עוד לפני מפגש חצי הגמר הראשון מול ארסנל הבטחנו אליפות ראשונה אחרי שלוש שנים, לאחר ניצחון 4:1 על נוטס קאונטי משלושער של דפו, שסיים כמלך השערים של הליגה עם 31 שערים, ועוד אחד של וויין רוני.

3
חבר, אתה חסר

חוזרים לפסקת הפתיחה. ברצלונה שעמדה מולי כלל לא הייתה דומה לבארסה האמיתית של אותן שנים. במקום התקפה קטלנית עם מסי, רונאלדיניו, אטו והנרי, ברצלונה האלטרנטיבית הייתה קבוצה עם הגנת ברזל הכוללת את אלסנדרו נסטה, פאביו קנבארו ורוברטו אז’אלה, כשמעליהם צ’אבי, מארק ואן בומל, זה רוברטו ואגדת המנג’ר, אבובקרי יעקובו. פטריק קלייברט היה שחקן ההתקפה היחיד של הקטלונים. איך לעזאזל אפשר לשים גול לקבוצה כזאת?

ואן בומל ההולנדי, שבאופן מפתיע עשה במשחק מסלול דומה לזה שעשה בקריירה האמיתית שלו, רק הפוך (מילאן, באיירן, ברצלונה), כבש כבר בדקה העשירית ונתן את האות למשחק של חתול ועכבר. לא פחות מ-12 בעיטות למסגרת לטובתנו לעומת בעיטה אחת של בארסה בשער של ואן בומל. 11 קרנות ותשעה כדורים חופשיים נשרקו לטובתנו, אבל לצערי דיוויד בקהאם, בועט המצבים הנייחים הטוב בעולם, נפצע במחזור האחרון בליגה ולא היה בסגל. חסרונו של בקהאם הורגש, וגם מערך של חמישה חלוצים מהדקה ה-70 לא הצליח לפרוץ את ההגנה האיטלקית של ברצלונה. בארסה שמרה על השער הבודד שלה, לקחה את גביע האלופות לברצלונה ושברה לי את הלב.

4

 

לשאר הטורים בסדרה

 
   
   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!