המסע של אביב בצון – מנג’ר עונה 1

דמיינו לעצמכם שיש ברשותכם מכונת זמן. קטנה כזאת, קומפקטית, שנמצאת איתכם בכל מקום ובכל שעה ביום. בבית, בעבודה, בשירותים, במיטה לפני השינה, ואתם יכולים ברגע לצלול כמה שנים אחורה, לתקופה אחרת, נוסטלגית, טובה יותר.

מאמצע שנות ה-90′ משחקי המנג’ר לדורותיהם היוו חלק נכבד משעות היממה שלי, בין אם בצורה אקטיבית, בשעות על גבי שעות מול מסך המחשב, ובין אם בצורה פאסיבית, במחשבות ארוכות על תכנון הרכבים, רשימות קניות וטקטיקות שונות ומגוונות. לפני קצת יותר משנה “נגמלתי” סופית ממשחקי ה-Football Manager. הם פשוט “גנבו את חיי”, כמו שנקרא הסרט הדוקומנטרי על המשחק האגדי. מערכות יחסית שהתנפצו, פיטורים מעבודות, “נכשל” במבחנים, כולם היו תוצר של לילות ללא שינה. לאחרונה חיפשתי ברשת משחק און-ליין, כזה שיעביר את הזמן והשעות המתות במשרד, והגעתי לאתר http://champman0102.co.uk/ , שמטרתו להחיות ולשמר את הגרסה המפורסמת ביותר של סדרת המנג’ר – Championship Manager 01/02.

הריגוש הנוסטלגי הכה בי עוד בשלב התפריטים הבולטים והגרפיקה שמזכירה יותר מצגת Power Point בכיתה ו’ מאשר משחק אסטרטגי מורכב ומסובך. ואולי הפשטות היא דווקא מה שהפך את CM 01/02 למשחק קאלט ממכר. אם בעבר כדי להתחיל עונה הייתי בוחר את הליגות הרצויות, יוצא למגרש לשחק כדורגל, וחוזר כעבור שלוש שעות רק כדי לגלות שהטעינה עדיין לא הסתיימה, במחשבים החזקים של היום התהליך לוקח פחות משתי דקות וניתן להריץ עונה שלמה בכמה ימים. במשך שעה שוטטתי בין הליגות והקבוצות השונות, התרשמתי מהשחקנים הנוסטלגיים וכמו שכתבתי בהתחלה – פעם היה טוב יותר.

הבחירה בין קבוצה מלאה בכוכבים לקידום כישרונות צעירים

בניגוד לקרב הדו-ראשי בין רונאלדו למסי היום, קאדר השחקנים הטובים ביותר בעולם לפני 15 שנה היה בלתי נגמר. בספרד ובאיטליה היו חמש-שש קבוצות שנאבקו על האליפות בכל עונה, הקבוצות באנגליה הורכבו בעיקר משחקנים מקומיים וקבוצות כמו ריינג’רס, סלטיק, אייאקס, ריבר ובוקה נחשבו למועדוני-על עשירים ומפוארים. אחרי למעלה משעה של התלבטות וצפייה בסגלים של כל הקבוצות בארבע הליגות המובילות באירופה, בחרתי את הקבוצה המתאימה לי. נורא קסם לי לנחות במדריד ולבנות מחדש את פרויקט הגלקטיקוס של ריאל או להחליף את אלכס פרגוסון באולד טראפורד ולכבוש את העולם עם ה-Class of 92’, אבל קבוצות גדולות הן לא בדיוק כוס התה שלי, ולכן בחרתי בקבוצה שמלווה אותי כבר עשר שנים בכל גרסת מנג’ר שיוצאת – ווסטהאם יונייטד.

%d7%a1%d7%92%d7%9c-%d7%a1%d7%95%d7%a3-%d7%a2%d7%95%d7%a0%d7%94

באפטון פארק הנוסטלגי (כן, הוא נסגר רק לפני ארבעה חודשים, אבל האצטדיון האולימפי הקריר כבר עושה רגשות געגוע למגרש הישן), חיכתה לי קבוצה סבירה ומלאת פוטנציאל, עם תקציב נמוך של שישה מיליון פאונד בלבד ומטרות צנועות במיוחד- להישאר בליגה. בסגל היו כוכבים וותיקים כמו פול קיטסון, טרוור סינקלייר, פאולו די קניו, טיטי קמארה, נייג’ל ווינטרבורן ותומאס רפקה, לצד צעירים מוכשרים ממחלקת הנוער כמו ג’רמיין דפו, ג’ו קול ומייקל קאריק. כהרגלי לאורך השנים, החלטתי ללכת על קו של טיפוח צעירים ורכישת מציאות, והצבתי את מרבית כוכבי הקבוצה ברשימת ההעברות במטרה להגדיל את התקציב הנמוך ויצאתי למסע הרכש הראשון שלי בעונת 2001/2002.

איך בונים עתיד ורוד עם תקציב של מ.ס. אשדוד?

כמו כל מנג’ר מתחיל בקבוצת תחתית ענייה, ניגשתי ישר לשוק השחקנים החופשיים, שם מצאתי שמות כמו פפ גווארדיולה, קיקו, יספר בלומקוויסט ומי שהפך לרכש הראשון שלי בקבוצה- טאריבו ווסט, המגן השמאלי הניגרי עם הראסטות הירוקות. לאחר מכן, ובמקביל למכירת חלק משחקני הקבוצה כמו סינקלייר, קיטסון, דון האצ’ינסון וכריסטיאן דיילי, התחלתי לחפש מציאות. דרך אחת היא לחפש ברשימת ההעברות, דרך אחרת היא ללכת לקבוצות הגדולות ולחפש שחקני ספסל שאינם מרוצים ממעמדם. פרנק למפארד, אז שחקן ספסל צעיר וממורמר בצ’לסי, שגדל באפטון פארק, הייתה המטרה הראשונה והקלה ביותר שלי. מיד אחרי חתימתו של מי שהפך לאגדה בסטמפורד ברידג’, ניסיתי בכל כוחי להחזיר הביתה תוצר אחר של מחלקת הנוער האדירה של הפטישים- ריו פרדיננד, אז בן 22 מלידס וכבר נחשב לאחד הבלמים הטובים באנגליה. זה לקח כמעט כל הקיץ, אבל בסוף ריו חתם תמורת סכום של 10 מיליון פאונד פלוס שני שחקנים והחוזה הגבוה בקבוצה.

עד סגירת החלון הצלחתי להביא גם את אייל ברקוביץ’ לקדנציה שנייה בקבוצה, דני מילס מלידס, קווין קילביין מסנדרלנד, כריסטיאן פנוצ’י האגדי ממונאקו ואואן הארגריבס הצעיר מבאיירן מינכן, בנוסף למספר נערים מוכשרים וזולים לקבוצת המילואים כמו קרלטון קול מצ’לסי, בריאן קר מניוקאסל, ריקרדו קווארסמה מספורטינג ליסבון וילד בן 16 מאברטון בשם וויין רוני. הצלחתי לבנות סגל מאוזן, כשעל אפודת השוער נאבקו דייוויד ג’יימס והשוער עם השם הכי מגניב בהיסטוריה, שאקה היסלופ. ההגנה הורכבה מפנוצ’י, ווסט, פרדיננד ורפקה, בקישור קמארה, קול, קאריק ולמפארד ובהתקפה דפו הצעיר לצידו של פרדי קאנוטה.

המסע של אביב בצון

שינוי במערך מוביל למהפך

הפתיחה הייתה צולעת עם הפסד 2:1 לבלקבורן וארבעה הפסדי ליגה נוספים עד חודש נובמבר, בנוסף להדחה מביכה בגביע הליגה למנצ’סטר סיטי, אז קבוצת אמצע טבלה בליגה השנייה, בסיבוב השלישי בסה”כ. אבל אז עברתי ממערך של 4-3-3 מודרני ל-4-4-2 קלאסי, ומשם התחיל רצף של 14 משחקים ללא הפסד, שכללו 13 ניצחונות ותיקו אחד, שנעצר עם הפסד חוץ 2:1 ללסטר בתחילת חודש פברואר. בינואר השתמשתי בכסף שקיבלתי ממכירת ריגוברט סונג (הדוד של אלכס) ופאולו די קאניו לחיזוק הקבוצה עם חואן קרלוס ואלרון מדפורטיבו, ריצ’רד דאן הצעיר ממנצ’סטר סיטי ופול קונצ’סקי שבא בהשאלה מצ’רלטון.

העונה המשיכה במאבק עם לידס, מנצ’סטר יונייטד, ליברפול וצ’לסי על מקום בליגת האלופות, כשבדרך דפו בן ה-19 לא מפסיק לכבוש, ג’ו קול בן ה-20 לא מפסיק לבשל ולמפארד בן ב-22 הופך בהדרגה למנהיג במרכז המגרש. על גניבת האליפות מארסנל ,שהייתה רחוקה מרחק 20 נקודות, לא העזתי לחלום, אבל סיימנו את העונה במקום השלישי והמכובד, שלוש נקודות מעל ליברפול במקום החמישי. הפסד אכזרי בפנדלים לארסנל האלופה מנע זכייה מרגשת בגביע האנגלי, אבל בסך הכל מדובר בעונה מוצלחת ביותר, שהתחילה בציפיות למאבקים נגד הירידה והסתיימה בכרטיס לאירופה. ג’ו קול זכה בתואר השחקן הצעיר של העונה ומלך הבישולים בצוותא עם דייוויד בקהאם ולג’רמיין דפו היו חסרים שני שערים כדי לעקוף את מארק וידוקה מלידס ולזכות בתואר מלך השערים של הליגה. העונה הסתיימה בטעם טוב, עם הרבה ציפיות ותקוות לעונה הבאה.

%d7%a1%d7%99%d7%95%d7%9d-%d7%a2%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%9c%d7%99%d7%92%d7%94

 

ליגת האלופות 02/03 – הפטישים באים!

המשך יבוא…

לסדרת כתבות המנג’ר של ליאור ציטרשפילר

 

 
   
   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!