הייאוש נעשה יותר נוח

הטור הזה לא יגלה לכם את אמריקה. אפילו לא את אנגליה. אולי מה שהוא ישיג זה קצת סדר במחשבות. אלה שעוברות ללא מעט אוהדי כדורגל בראש מדי שבת (אלא אם כן מדובר בפגרת שזרוע) שעה שהוא צופה מעל מרקע הטלויזיה במה שמכונה משחק כדורגל במקומותינו.

ומתי כל התובנות העמוקות האלה חלפו בראשי הקודח? במהלך צפייה במשחק בין מנצ'סטר יונייטד לווסט ברומיץ'. מקום שני מול מקום שני מהסוף. לא משחק כדורגל מדהים מבחינת רמת הביצועים והטקטיקה, ובכל זאת 90 דקות של חווית כדורגל חיובית בסך הכל. אתם יודעים, אי אפשר ממש להשוות בין כדורגל בליגת העל שלנו לליגה האנגלית, ולא, אני לא רוצה לבוא בתור איזה אליטיסט מתנשא. הררי מילים נשפכו על רמת המשחק הירודה בארץ. אני בא לדבר בעיקר על "חווית צפיה".

אני לא נוהג לצפות במשחקים בהם אני לא מושקע מנטלית (קרי: אם המשחק לא כולל קבוצה שאני מעודד, ב 99% מהמקרים אני לא צופה). חלק מהחוויה עבורי הוא המתח שנוצר אך ורק אם באמת אכפת לי מה קורה על כר הדשא. בתור אוהד של מכבי ת"א, אני תמיד מתרגש יותר ממשחק מול יריבה שקולה (או עדיפה) מבחינת הסגל. משחקים נגד הקבוצות ה"קטנות" פחות מרגשים, אפילו אם הם חשובים. מה לעשות שצפייה בקבוצה שמנסה אך ורק להפריע ליריבתה אינה מהנה, אבל תמיד ישנו המתח. תמיד ישנו הרצון שהקבוצה תנצח. בעוד אני חושב על השורה הקודמת, אני מתחיל לקבל מושג מה זה להיות אוהד של קבוצה "קטנה". יש להן תמיד את המשחקים נגד קבוצות הצמרת (ולעתים גם עקיצות והפתעות שבטח מביאות סיפוק רב), אבל הלחם והחמאה שלהן הם המשחקים בינן לבין עצמן. אבל לצופה הנייטראלי שלא מושקע בהן זה די קשה. לצפות שבוע אחרי שבוע בסכנין נגד רעננה ודומיהן (אל תיקחו את זה אישית. זה לא שמכבי נותנת לי קרנבל כל שבוע. אבל אתם חייבים להודות שיש משהו בדברי).

כאמור, לא באתי לרדת על הכדורגל שלנו. אך מתוך ההבנה שחווית הצפייה אצלנו מתחילה מסף די נמוך של הנאה, אז הבה נתענג קצת על ההבדלים האחרים:

יונייטד נגד ווסט ברומיץ', המקבילה שלנו למשחק בין מכבי ת"א למ.ס אשדוד (שהתרחש אגב ממש לא מזמן). משחק שמפגיש בין קבוצה שמנסה לרדוף אחרי המכונה של פפ לבין הפרוייקט של פארדיו שלא כבשה שער בערך מאז שמרגרט ת'אצ'ר היתה ראש ממשלה. אז על מה אנחנו מסתכלים כשנדבר על חווית צפייה:

• כדורגל – כאילו, דה?
• שופט
• צוות שידור

(אני לא כולל פה אצטדיון וקהל כי זה כבר לעג לרש).

מבחינת המשחק עצמו, כאמור לא מדובר היה במופע של ריאל מדריד של תחילת העונה, או בבליץ מסוג זה שהיריבה העירונית של יונייטד מנפקת שבוע אחרי שבוע. בסך הכל 2-1 "סטנדרטי" ודי קל לקבוצה העדיפה. אבל כמובן שמדובר משחק מהיר ופיזיות בכמה רמות מעל זו שלנו. מדובר בדיוק גבוה בהרבה, מחויבות עדיפה וזה כל מה שאומר בנושא.

אבל מה קורה מסביב למשחק עצמו ובמקביל לו?

על המגרש נמצא צוות שיפוט, ונשבע לכם שלרגע הוא לא מנסה לגנוב את ההצגה ולהפוך את המשחק למופע פרטי של תנועות ידיים וריצות אמוק כדי להתייצב פנים אל פנים מול שחקן או מאמן על מנת שהמצלמות יראו איזה גבר השופט. שחקן נופל? בסדר. היה פאול – שורקים, לא היה – ממשיכים. השופט לא עוצר כדי לנהל דין וחשבון מול שחקן. חוק היתרון מופעל בצורה מעוררת כבוד. ניום תופס את ראשפורד באמצע מתפרצת? בסדר, הכדור אצל לוקאקו ולו יש את לינגארד והמשחק ממשיך. כמעט חמש דקות עוברות כשהמשחק בתנועה עד שיש עצירונת רגעית ובה השופט ניגש אל ניום ומשוחח איתו על אותה תפיסה. לא צהוב, אזהרה וקדימה, לעסק. המשחק ממשיך והשופט עושה הכל כדי להמעיט בהפסקתו. וזהו. לא יותר, לא פחות. מגיעים לסוף ה-90 והשופט מוסיף 4 דקות על חילופים וכמה פציעות (אגב, אפילו בפציעות, המשחק לא נפסק ליותר מדי זמן. עניין של חינוך כנראה). במהלך התוספת, יונייטד בלחץ והררה מקבל צהוב על בזבוז זמן. נגמרות ה-4 ואין שריקה. למה? כי השופט החליט שלא להעניש את ווסט ברומיץ' על המחדל של הררה. עוד דקה נוספה. לפעמים שופטים מדהימים אותך ועושים משהו הגיוני אה?

ובעוד השחקנים מזיעים על הדשא והשופטים נותנים למשחק לנוע, יושבים שני אנשים ומעבירים את המתרחש לקהל הצופים בבית ובפאבים. הנה כמה דברים שצוות השידור לא עושה:

• השדר לא מעלה את הווליום שלו לדציבלים בלתי נסבלים עד שיברון הקול
• השדר לא מטיף מוסר לשחקנים ולמאמן
• השדר לא לוקח את תפקיד הפרשן – כי יש פרשן איתו וזה תפקידו. הוא ש-ו-א-ל אם יש מקום.
• הפרשן והשדר מעבירים מדי פעם ביקורת כשצריך, ותמיד – תוך שמירה על כבוד השחקן/מאמן כאדם.

אתם יודעים, בדיוק ההפך ממה שאנחנו רגילים לשמוע ממקלטי הטלוויזיה כאן. צוות השידור אינו רואה עצמו כאחרון האוהדים. יש לו תפקיד לבצע, והוא מבצע אותו. את ההתלהמות וההתבהמות משאירים לקהל ולשיקול דעתו. במיוחד חביבים עלי השדרים הבריטים שיודעים לשלב ניואנסים של הומור דק יחד עם דיווח מקצועי על המתרחש. חילופי בדיחות מתוזמנים היטב, שוב, תוך שמירה על כבוד למקצוע. זו אולי הסיבה שאצלנו, אדם כמו מודי בר און, שהוא בעצם שיבוט של אריק אינשטיין ופרופ' לאנתרופולוגיה, זוכה לאהבת הקהל בסך הכל. היכולת לשמור על פאסון מצד אחד ולא לאבד קשר עם מה שהוא בעצם הספורט הכי עממי ופופולארי.

עוד חיה שאין בפרמייר ליג היא כתב/ת הקווים. מה בעצם תפקידם? לדווח על חילופים (דקה אחרי ביצועם)? כאילו השדר והפרשן לא מסוגלים לדווח על כך ממש בכוחות עצמם? או אולי כל תפקידם הוא רכילות זולה ("וואי וואי וואי, לא תאמינו מה ג'ורדי אמר לריקן!")? אולי זה קשור לרמת המשחק, אבל כשצוות השידור לוקח את הפוקוס ממה שמתרחש על המגרש, אז בהכרח יש פגיעה בחוויית הצפייה. בכל אופן, כשיש פרשן שאינו סוכן שחקנים, חשבונאי, או אינטרסנט כזה או אחר, אין שום מקום לקחת ממנו את התפקיד. הפרשן במשחק הסתדר מצוין לדעתי, והסביר מה מוריניו ופארדיו מנסים לעשות ללא הצורך לשלוח מרגלים לספסליהם (אגב, נראה אותם מנסים).

אנחנו יורדים הרבה על השחקנים ומפטרים מאמנים יום יום, אבל האם לא מגיעה לצופים בישראל לכל הפחות חווית צפיה ברמה שמתעלה על ים הבינוניות שמסביב? לי באופן אישי מאוד צורם שאנשים שלא מתנהלים במקצוענות כלשהי, ולעיתים פשוט מונעים מאגו ואינטרס אישי צרוף, הם אלה שברבים מהמקרים מבקרים את הספורטאים ורמת מקצועיותם.

אז איך חווית הצפיה בליגה האנגלית (אגב – הליגה הכי מהנה בעולם)? נכון, בסך הכל המקבילה של מכבי נגד אשדוד. נכון, אנחנו עדיין 11 נקודות מאחורי הקבוצה שאת שמה לא אומר, נכון, לא רמת כדורגל יוצאת מגדר הרגיל, אבל איך אמרה חווה אלברשטיין? הייאוש נעשה יותר נוח.