למרות שלאחר ההודעה על מחלתו, זה כבר לא הפתיע איש, עדיין קשה ומוזר לכל חובב ספורט להתרגל להוסיף לשמו של מאיר איינשטיין את התוספת ז"ל.

כמה סמלי שאחד האנשים הכל כך מזוהים עם רשות השידור לדורותיה, הולך לעולמו חודש לפני שהנה וגם הרשות נסגרת. האיש עם הקול העמוק הזה, העיתונאי בנשמתו שהגיע לספורט בכלל מדסק הכלכלה של קול ישראל. איש הרדיו הוותיק שהפך לאושיית טלוויזיה בשיא הטבעיות, המקצוען, המתמיד, הסמל, אחד משלושת השדרים שהוו את דור הנפילים של שדרי הספורט בארץ יחד עם יורם ארבל ורמי וייץ יבדלו לחיים. ועם כל הכבוד לשפיגלר את רסקין, אין בדור הבא תחליף ראוי וכמה משחקיה של נבחרת ישראל שכל כך אהב, יהיו שונים בלעדיו.

אבל הייחודיות של איינשטיין שהפכה אותו באמת לשדר גדול, התבטאה בעיני בשני תחומים.

הראשון, היתה היכולת שלו לטבוע מטבעות לשון בלי להתכוון. אין אוהד כדורגל שלא מכיר את "אוי דווידוביץ'". אין אוהד הפועל תל אביב ש "הרוש הודף" הוא לא רגע מכונן בחייו הספורטיביים, אין חובב ספורט אמיתי שלא הזדהה עם "בולט אני אוהב אותך" ואת איבוד הקול מול צרפת, שמעה כל אירופה.

השני הוא המקצוענות והיכולת הרב גונית שלו. מאיר שידר כדורגל, כדורסל, אתלטיקה, מונדיאלים, אולימפיאדות, אליפויות עולם וגביעי אירופה בכדורסל. הגיש, הנחה, ראיין, דיווח, לימד עיתונאים רבים אחרים. הפך את שירים ושערים לתכנית המואזנת ביותר ברדיו, וידע תמיד איך לשדר ומתי. באחד ממשחקי הנבחרת נפלה תמונת הלוויין ורק קולו של מאיר נשמע. כשהבין שכך הדבר הפך בבבת אחת משדר טלוויזיה לשדר רדיו עד שהודיעו לו שהתמונה חזרה ושוב בבת אחת חזר להיות שדר טלוויזיה. ב-1997 חשב שקיבל שידור קליל של טקס פתיחת המכבייה, אבל בבת אחת הפך לעיתונאי מיומן ששידר את התמונות הקשות מאסון קריסת הגשר ולא הפסיק להביע את מחאתו על המשך קיומו של טקס הפתיחה כאילו כלום לא ארע.

חבל על דאבדין, נאמר במקורות היהודיים ואכן כל חובב ספורט איבד היום משהו. תחסר לנו מאד מאיר. נוח על משכבך בשלום.