כשהמונדיאל אופף אותנו מכל כיוון אפשרי, קל לשכוח שיש עוד דברים בעולם חוץ מכדורגל, במיוחד בארה"ב שם הענף תמיד תופס מקום משני. אז מה יש לאמריקאים המוזרים האלה להתעסק איתו במקום לשבת מרותקים מול משחקי מונדיאל? דראפט הנ.ב.א למשל.
לחקור את העבר זו הדרך הטובה ביותר ללמוד על העתיד, ולכן אנחנו מציינים את יום הדראפט בטור נוסטלגי משהו, ובציון השחקן הטוב ביותר שנלקח בכל בחירת דראפט מ-10 ועד 1, עם שמות שבוודאי גם ירגיזו פה ושם כמה אנשים שלא יסכימו עם הבחירות.
בחירה מס' 10 – פול פירס
קל לא לסמפט את פול פירס. הוא שחקן שחצן שכנראה תופס מעצמו קצת יותר ממה שהוא באמת היה במהלך הקריירה שלו בליגה. היה לו סיגנון קצת עצל, ודי בטוח שהוא נתן הצגה יפה בגמר נ.ב.א 2008 וזייף פציעה. אז מה? פירס היה אחד הסקוררים המלהיבים והיציבים בליגה לאורך העשור הראשון של שנות ה-2000 וקצת אח"כ, כשהוא מבסס את עצמו כאחד משחקני הקלאץ' הטובים בליגה והופך לאגדה בוסטונית אמיתית, אפילו כשלאחר מכן הוא רעה בשדות זרים במרדף אחרי עוד טבעת.
בחירות 10 אחרות ראויות לציון: ג'ו ג'ונסון, ג'ייסון טרי, הוראס גרנט. סבבה +, לא יותר.
בחירה מס' 9 – דירק נוביצקי
לולא הפציעות, אולי טרייסי מקגריידי היה מופיע במקום הזה היום, אבל אנחנו לא מתעסקים בהיפותטי, אלא רק בהיסטוריה (וקצת הווה) מעשית.
נוביצקי הוא האירופי הכי גדול שנגע בכדורסל. הוא פשוט הלך לנ.ב.א מוקדם, ולא הספיק להשאיר חותם על כדורסל המועדונים באירופה. אבל כשאתה שיאן כל דבר אפשרי בדאלאס, עם אליפות אחת ויחידה ב-2011 וסגנון משחק ייחודי שמשלב גודל של סנטר עם קליעה לא אופיינית של סנטר, אפשר לוותר על כל מיני תארי יורוליג וכו'. MVP של הליגה ב-2007 ו-MVP של סידרת הגמר ב-11' כשהוא "מחבל" בתחילת השושלת (שמעולם לא הושלמה) של לברון במיאמי.
בחירה מס' 8 – רוברט פאריש
פאריש מקדים שחקנים קצת אפורים כמו דטלף שרמפף, ג'ק סיקמה ואנדרה מילר ברשימת מס' 8 בדראפט, אבל זה לא הופך אותו לפחות לגיטמי מאחרים. סנטר מזן קצת אחר לעומת אלו שהחלו לשלוט בליגה מאמצע שנות ה-80 והלאה, ובטח שונה מקארים, יריבו המר. הצ'יף היה שחקן של 2.13 לא טיפוסי, אולי אפילו מקדים את זמנו. זריז עם קליעה מצוינת מהעונשין וחצי מרחק, כשלג'אמפ שוט שלו הייתה קשת יפהפייה וכמעט בלתי אפשרית לחסימה. שחקן הגנה מצוין שהסתמך על ידיים ורגליים זריזות במקום על גוף מסיבי. אלוף נ.ב.א 4 פעמים, חבר היכל התהילה וגם חלק מ-50 הגדולים של הליגה שנבחרו ב-1996, לצד בירד ומקהייל.
בחירה מס' 7 – סטפן קרי
יש כמה שחקנים לא רעים בכלל בבחירה מס' 7, כולל אגדת גולדן סטייט אחרת, כריס מאלין. השחקן היחיד במיקום הזה שיש לו קייס לסיים מעל סטף הוא ג'ון האבליצ'ק, אבל קרי, למרות שאין לו את מספר האליפויות של "הונדו", כבר נמצא מעליו. אולי זה עניין של עכשוויות, אבל בליגה שהפכה להיות ליגה של שלשות וגארדים, קרי הוא הסמל של כל המהפך הזה.
הקלע הטוב בהיסטוריה של הנ.ב.א, שהוא במקרה גם עושה עוד כל מיני דברים ברמה הכי גבוהה שיש. נכון, הוא לא שומר אחד על אחד טוב. הוא זכה ב-MVP אחד לא בצדק. הוא גם לא בדיוק סוחב חבורה אלמונית ומסכנה לתארים. אבל קרי הוא היום ה-game changer הכי משמעותי בליגה, אפילו בלי לגעת בכדור. כשמנסים לתת לזה קונטקסט קצת יותר רחב, הוא מופיע, לפחות אצלי, בראש הרשימה של בחירות מס' 7.
בחירה מס' 6 – לארי בירד
לפני שהפציעות התחילו להכריע אותו ואת הקו הקדמי הטוב בהיסטוריה, בירד בבוסטון ומג'יק בלייקרס הובילו את הליגה משנות החושך (ה-70) לכיוון השגשוג שאנחנו לוקחים כמובן מאליו.
למרות התפיסה שבוסטון הייתה קבוצה אפורה ויסודית והלייקרס הייתה חבורה מלאת הברק, קסם ואילתורים, ההפך הוא הנכון. הלייקרס התבססו על הגנה חזקה וריבאונד מצויין, מה שאיפשר למג'יק להריץ את השואוטיים. בירד, לעומת זאת, תמיד נראה כמישהו שממציא באותו הרגע את המהלך הבא. ובד"כ זה הלך לו. לבן, גמלוני, לא שרירי או מהיר במיוחד. אבל עם ראיית משחק מהחדות שהיו, קליעה מדהימה, מוח כדורסל חריף ופה שלא הפסיק לרגע. אלוף שלוש פעמים, MVP שלוש פעמים (הגיע לו יותר), ועוד ועוד ועוד.
בחירה מס' 5 – קווין גארנט
ריי אלן (שלקח איתו אליפות בבוסטון), סר צ'ארלס וסקוטי פיפן אהובי גם בבחירה הזו, מה שנותן גושפנקא לא רעה בכלל לקריירה של גארנט, שחקן שעשה הכול בשביל מינסוטה במשך עשור, כולל לקחת את הקבוצה עד לגמר המערב ב-2004, כשבדרך הוא זוכה ב-MVP של הליגה. גארנט, אחד הפאוור פורוורדים הגדולים בתולדות המשחק, עבר ב-2007 לבוסטון כדי לקחת אליפות, גם בשבילו וגם בשביל הסלטיקס, שחיכו 22 שנה לחגוג את מס' 17 שלהם.
גארנט לא היה ג'נטלמן על המגרש. הוא היה טראש טוקר די נבזי והשמועה אומרת שטים דאנקן תיעב אותו. הוא היה סוג של בריון שנטפל לקטנים ממנו. אבל הוא גם היה מנהיג בכל רמ"ח איבריו, שחקן גבוה שידע לקלוע מבחוץ ולמסור, וגם שחקן הגנה מהטובים שהיו בליגה בעשורים האחרונים.
בחירה מס' 4 – כריס פול
באופן מפתיע או שלא, אין הרבה אגדות נ.ב.א במיקום הזה. ראסל ווסטברוק אולי יסיים מעל פול יום אחד אבל כנראה שלא, אפילו אם יש לו MVP. אחרים ראויים לציון הם דולף שייס (משלנו) שגם ביוטיוב קשה למצוא סרטונים שלו, דיקמה מוטומבו וכריס בוש. לא שחקנים רעים, אבל פול נמצא מעליהם.
שחקן שלעיתים מקוטלג כמעין לוזר הוא ההבדל בין רלוונטיות לתהומות הנשייה בשני מועדוני כדורסל: ניו אורלינס (כשעוד נקראו ההורנטס) והלוס אנג'לס קליפרס, קבוצה שהפעם האחרונה שבה הצליחה להעפיל לפלייאוף בלי פול במדים שלה הייתה ב-2006. אם לא הפציעה שלו העונה בגמר המערב, כנראה שהייתה לנו אלופה חדשה, אבל הקריירה של פול מלאה ב-'מה אם'. אולי זה גם חלק מהקסם.
בחירה מס' 3 – מייקל ג'ורדן
כשאתה השחקן הכי טוב בכל הזמנים, אז אתה די בקלות גם השחקן הכי טוב אי פעם שנבחר שלישי בדראפט. אין פה תחרות, גם בגלל השחקנים האחרים במיקום הזה – פאו גאסול, דומיניק וילקינס וג'יימס הארדן בין השאר, לא ממש מתקרבים. אבל מי כן?
6 פעמים אלוף נ.ב.א, 6 פעמים MVP של הגמר, 5 פעמים MVP של הליגה, 10 פעמים מלך הסלים של הליגה, פעמיים מדליסט זהב כולל עם הדרים טים המקורית (ב-1984 שיחק לצד מאלין ויואינג בדרך לזהב, שגם היו איתו ב-1992). שחקן ששלט בליגה, פרש כדי לשחק בייסבול (ואולי להשתיק כל מיני פרשיות מפוקפקות) וחזר כדי לשלוט בליגה בצורה שונה לחלוטין. הפרישה השנייה שלו, עם הסל ששבר את הלב של אוהדי יוטה בפעם השנייה בתוך שנה, הייתה הדרך המושלמת לסיים קריירה. אבל הוא בחר לחזור שוב, הפעם במדי וושינגטון, ובגיל 40 עדיין קלע מעל 20 נקודות למשחק.
לא רק הכדורסלן הגדול ביותר, אבל אולי הספורטאי הגדול ביותר, וכנראה שהאייקון הספורטיבי הגדול בכל הזמנים.
בחירה מס' 2 – ביל ראסל
קווין דוראנט היה יכול להיות בחירה לא רעה, אבל אולי בעוד כמה שנים, ורק אם יסלחו לו על זה שלקח את הדרך ה"קלה". גם ג'רי ווסט וג'ייסון קיד ובוב פטיט נתנו קריירות מרשימות. אבל ראסל הוא בליגה אחרת. גם כאישיות, גם כריבאונדר, גם כשחקן הגנה, גם כווינר. יש כל מיני סטטיסטיקות שהתחילו למדוד רק אחרי שפרש. יכול להיות שאם היו מתחילים מוקדם יותר לספור חסימות, הוא היה ביתרון מפלצתי על כל אחד אחר. אבל ההצלחה של ראסל, 11 פעמים אלוף נ.ב.א, פעמיים אלוף מכללות ומדליסט זהב אולימפי, מתבטאת בצורה הטובה ביותר בשם של תואר ה-MVP של גמר הנ.ב.א: Bill Russell NBA Finals Most Valuable Player Award.
בחירה מס' 1 – מג'יק ג'ונסון
ב-12 העונות של מג'יק ג'ונסון לפני הפרישה שלו ב-1991, הוא הוביל את הלייקרס לגמר הנ.ב.א 9 פעמים וזכה באליפות 5 פעמים. יש לו את ממוצע האסיסטים למשחק בעונה הרגילה ובפלייאוף הגבוה בהיסטוריה של הליגה. הוא אחראי, ביחד עם בירד, להנעת התהליך שהפך את הנ.ב.א לליגה שהיא היום. רכז בגוף של פאוור פורוורד, ששיחק סנטר במשחק מס' 6 של האליפות הראשונה שלו, כרוקי, ונתן את אחת מתצוגות הכדורסל הגדולות שנראו במשחקי הגמר. שלוש פעמים MVP, שלוש פעמים MVP של הגמר, אחד מ-50 הגדולים, שחקן היכל התהילה, ואני בטח שוכח עוד כל מיני דברים.
רשימת ההישגים פחות מעניינת. השאלה היותר טובה היא למה הוא מעל קארים, לברון, שאקיל וטים דאנקן. אין תשובה אחת ללמה. קשה באמת לשכנע את מי שמאמין שלברון הוא הגדול מכולם שמג'יק יותר טוב. אבל בשילוב יכולת, רזומה, תארים וכן, גם חשיבות ובמיוחד השפעה על הליגה והקהל שלה, אני מרגיש שלמג'יק יש יתרון קל על לברון (שהוא סוג של גרסה מודרנית ושרירית יותר של מג'יק) וגם על שאר האגדות שנבחרו במקום הראשון בדראפט.
