אחרי עשרים שנה

עונת 1997/8 הייתה עונת הכדורגל העמוסה ביותר שלי. תלמיד שנה א’ באוניברסיטה העברית, שנה ראשונה בירושלים, טדי במרחק אוטובוס אחד ובית”ר אלופה גאה. באותה עונה ראיתי הכי הרבה משחקי כדורגל כולל משחקי חוץ. שום דבר לא מנע זאת ממני.

דווקא את הנס ההרואי של בית”ר מול בניון בבאר שבע פספסתי. משחק שאחריו נכנסה הקבוצה למאני טיים בהילוך גבוה. ראש בראש מול הפועל תל אביב. איזו עונה ואיזו יריבות. החבר הכי טוב שלי באותה עונה היה איצ’ו ממשרד הכרטיסים “בן נאים”. כמעט מדי יום ראשון הוא היה דואג לי לכרטיס למשחק, וכל מה שהייתי צריך לעשות בתמורה, היה לתת לו בחדווה את כרטיס האשראי שלי. באמצע השבוע הייתי קופץ בקו 28 מהר הצופים למרכז העיר, מקפץ על המדרגות העולות למשרד הקטן ברחוב יפו ומתחיל את חוויית המשחק באיסוף הכרטיס ושיחת חולין עם איצ’ו, חובב מוזיקת האולדי’ז, על מה יהיה במשחק. לעולם אזכור לו כיצד דאג לשמור לי כלקוח קבוע, כרטיס למשחק העונה בבלומפילד. אוצר יקר יותר מכרטיס לגמר הגביע השנה. התור למשרד התחיל כבר מכיכר ציון אבל לי לא היו דאגות, כרטיס לשער 8 כבר היה מוכן על שמי.



למשחק עצמו נסעתי בטרמפ עם חבר למעונות הסטודנטים. אוהד הפועל כמובן. אדום שרוף שגר ברחוב הפועל בבת ים. אוהד אדום שלא הבין למה צופרים לו בבנייני האומה עד ששם לב לצעיף הצהוב שדאגתי לשרבב מהחלון האחורי. הוא לא נשאר חייב וכבר במחלף קיבוץ גלויות הרכב היה מצוייד בצעיף אדום מחלון אחד וצהוב מהחלון השני. אפילו השוטרים נתנו לנו לעבור אחר כבוד. כשהגענו לשער 8 הוא זרק אותי עם אלפי הבית”רים ונעלם בעצמו לשער 7. הדוחק הנורא של בלומפילד הישן, העמוד שמסתיר משער 8 את הרחבה ופישונט אחד! שער אליפות היסטורי. אלפים חגגו כל הדרך על כביש מס’ 1.

רק שהעונה לא נגמרה עדיין ותיקו מאופס בקרית אליעזר מול מכבי חיפה, אפשר להפועל לצמצם את הפער מהפסגה לשתי נקודות בלבד, שני מחזורים לסיום. 2 במאי 1998, בית”ר מגיעה למשחק מול בית שאן, שנלחמת נגד הירידה. הביקוש למשחק היה לפחות פי שלושה מתכולת המתקן העלוב בעמק המעיינות והמשטרה כפתה על בית שאן להעביר את המשחק לקרית אליעזר. לא הוגן, אבל לא הפעם הראשונה וגם לא האחרונה שזה קורה אצלנו. טרמפ לחיפה לא היה לי ועונת הבחינות המתקרבת שכנעה אותי להישאר שבת במעונות הסטודנטים.

עשרים שנה למשחק השרוכים
צילום מסך

אחר הצהריים נכנסתי למועדון הסטודנטים, שם הייתה טלוויזיה. ממש לפני השריקה. שמתי לב שאני אוהד בית”ר היחידי. יחד עימי התקבצו לצפות במשחק כשלושים סטודנטים, חלקם אוהדי כדורגל, כולם עם מטרה ברורה, הפסד של בית”ר. בית שאן מעולם לא זכתה לאווירה ביתית שכזאת בירושלים. האווירה הכי עוינת שהייתי בה. טוב, לא קפצתי יותר מדי בשני השערים הראשונים, אבל כשהמועדון התמלא קריאות עידוד לגול של אלמוג חזן, רק התפללתי שניתן עוד גול להשתיק אותם. לא ראיתי מהלכים, לא שמעתי את יורם ארבל ואבי כהן ז”ל, כלום. אני רק זוכר את קורנפיין עולה להתקפה ופישונט, שוב פישונט, מציל אותנו ואז, ספונטנית, קפצתי מול כל “אוהדי” בית שאן בקריאות “יאללה בית”ר!!”, מה שגרר פרץ צחוק ספונטני אדיר של כל יושבי החדר. רובם היו ערבים והקריאה הדו לשונית הזו נשמעה להם מאד מוזרה.
חזרתי לחדר שמח וטוב לב, ברקע שמעתי את זוהיר בהלול אומר משהו על משחק לא הוגן כשהוא מתאר את המראות הקשים בבלומפילד, אבל אני ייחסתי את זה לנטייתו הקבועה להגזים בתיאורים.

via GIPHY

ביום ראשון קמתי לעולם אחר. רזי ברקאי האדום, מוביל ברדיו קמפיין נגד בית”ר, חיים רמון מגיש שאילתה, הכותרת במדור הספורט “מכירת סוף העונה”. מה קורה פה? מה הם ראו שאני לא? באותו זמן שימשתי ככותב באתר הרשמי הראשון של בית”ר. שיגרתי מאמר זועם נגד כל התוקפים. הזכרתי שרק שנה קודם באר שבע של ויקו חדד הובילה בטדי ובית”ר שכבה לה על השער יותר מאשר מול בית שאן, ממש הרגשתי שמאפייה אדומה מנסה לגנוב לנו את האליפות. איזה מריבות היו לי באותו שבוע בקמפוס. אני בית”רי יחיד מול עשרות אוהדי הפועל שהרגישו נגזלים. הפורקן הגיע בסוף אותו שבוע, מחזור אחרון, מכבי פ”ת בטדי. 1-0 קטן ואליפות מתוקה מתוקה. חגיגות בכיכר ספרא, ראש הממשלה, גם אז נתניהו, מגיע לברך. אני עולה חזרה לאותו מועדון סטודנטים בהר הצופים עם הצעיף והדגל נכנס בדיוק כשכולם חוגגים, דנה אינטרנשיונל לקחה את האירוויזיון. הכל בערב אחד, איזו עונה מטורפת.

עם השנים התבגרתי, והיום על כוס קפה אני יכול לצפות שוב ברוגע באותו משחק. בית”ר הייתה גרועה. הגנה כמו היום, עם שמות גדולים כמו טרטיאק, שמוליק לוי, קיבלו גולים מקבוצת תחתית שבסטנדרטים של היום לא מקובלים. בית שאן הפסידה בכוונה? זאת היתה נפילת מתח כשתוך כדי משחק בית שאן הבינה שנשארה בליגה (במגרש השני התוצאה היתה לטובתה והמשחקים שהיו אמורים להתחיל באותה שעה, התחילו בפועל, במחצית השנייה, בהפרש של כמה דקות, הפרש שהתברר כקריטי)? שנאת הפועל? עד היום אין לדעת. לאלישע לוי זה לא מתאים, מאיר כהן, מליקה והזרים שיחקו עד הסוף. אז טייב? ג’מיל חאדר ש”בישל” לפישונט את שער הניצחון? ומה גרם להם, אם בכלל, לעשות את זה?

היום אני עדיין מחשיב את זה כאליפות מתוקה, אבל עם מלפפון חמוץ חריף שפגע לה בטעם. מצד שני זה פצע פתוח אצל האוהדים האדומים עד היום ואת זה אין בית”רי שיכול לא לאהוב. בכל זאת, מזה אנחנו חיים, אוהדי כדורגל, אתם יודעים.

 
   
   

רוצים לעזור לנו לעשות דברים חדשים?

תתמכו בנו

*כל עזרה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח