אז אחרי שבחלק הראשון נזכרנו בשמות המרגשים מאותה העונה וניסינו להבין מדוע היא נשכחה במרוצת השנים מהזיכרון הקולקטיבי של רוב אוהדי הכדורגל בעולם, בחלק השני אנסה לשים את הזרקור על כמה סיפורים יפים מעונת האליפות של מילאן ב-2010/11 ששווים אזכור

במיוחד עבורכם, צהובים, הנה הפרק השלישי ביומן השבועי למדד מצב הרוח הצהוב: ה- YelloWeek, או בעברית המכביומן...

שונא את הערבים האלה, שהכדורגל והכדורסל מתנגשים. לא מספיק שזה באותו יום, אלא גם מחצית אחת מתנגשת ועוד שמדובר בשני משחקי בית.

המחזור ה-11 של היורוליג ייערך הערב ובו מכבי ת"א תארח את ארמאני מילאנו (21:00, היכל מנורה מבטחים ביד אליהו) למשחק שנצחון בו הוא לא חשוב, אלא בגדר חובה.

במחזור ה-13 אנחנו חוצים את קווי האויב ומגיעים לסנדרלנד. שערים אין, אבל כרטיסים יש בשפע. אדום לכל קבוצה (בשורותינו אנטואן רובר הורחק כבר בדקה ה-21) ו-13 צהובים במצטבר היו רק הקדמה לקטטה שקרתה באשמתי בתוספת הזמן.

אחרי הפלייאוף הבועתי, בו יאניס נפצע בסדרה מול מיאמי, קיבלנו בפעם המי יודע כמה בשנים האחרונות הוכחה ברורה: אף אחד לא יכול לעשות את זה לבד.

להיסטוריה יש תשובה ברורה לשאלה מה הסיכוי של דני אבדיה להצליח ב NBA

לפתע זה תקף אותי. הקורונה שיבשה ליהונתן את הראש. זה כבר קרה בגל הראשון, כשהופסקו האימונים, והשחקנים הצעירים עברו לאימוני זום, אבל האמנתי שכמו שיהונתן ידע לצאת מהבאסה בגל הראשון, הוא יידע לעשות זאת גם בסיום הגל השני. פה טעיתי.

כותב שורות אלה אוהד מכבי ת"א בכדורסל כבר 32 שנה, מאז ראה בפעם הראשונה משחק בשנת 1988 ואני לא זוכר הפסד כואב כזה. הפסד שיש בו כל כך הרבה חוסר אופי, כל כך הרבה חוסר שכל וכל כך הרבה טעויות.

מחזור הפצועים והנדבקים. סון וקיין פוגשים יריבה קשה וסלאח נדבק בנגיף, מה שאומר שצריך למצוא פתרונות חדשים. אז מה האופציות?