שתיים תמיד היו אהבותיי. שתיים הם לא יותר מדי. אהבת הקריאה מחד ואהבת הספורט מאידך.

בעבר הרחוק, היו לחובבי הספורט רגשי נחיתות מסוימים מול אנשי התרבות "הגבוהה". ספורט, בגלל העממיות שבו, בגלל שמשך אנשים מכל גוני האוכלוסייה, גם כאלו שלא נחשבו ל" אנשי תרבות", נתפס בעיני אנשי התרבות והאקדמיה, כתרבות נחותה, כתת תרבות או כאמירתו הבורה והאומללה של פרופ' לייבוביץ'- "כדורגל זה 22 משוגעים שרצים אחרי כדור".

אך ככל שעברו השנים, כבש הספורט את מעמדו כתרבות לכל דבר. העובדה כי רבים מאותם אנשי תרבות הם גם חובבי ספורט, הגעתם מאירופה וארה"ב של אנשי תרבות ספורט אמיתית, התפתחות ספרות הספורט בעולם ובארץ ושידוריו האיכותיים של ערוץ הספורט וסרטי הדוקו ספורט, הביאו לספורט מעמד מכובד למדי.

לפני עשרים שנה, כבר יכולתי להשתתף בשני קורסי בחירה באוניברסיטה העברית! בנושאי ספורט – האחד בתקשורת ספורט של ד"ר חנן שי שורץ, במסגרתו הובאו גם מרצים אורחים ואפילו אלי אוחנה הגיע להרצות בפני הסטודנטים. השני על ספורט ופוליטיקה של ד"ר עדו נבו – האיש שהפך את חקר הספורט למקצוע, שהביא את אהבתו גם לעולם האקדמי והמחקרי והפך לאחד המרצים המבוקשים. אלה, יחד עם אנשים כד"ר קני פז הבריטי שספורט הוא חלק מהזהות שלו, מרצים שנתנו דוגמאות מהספורט בהיסטוריה, כלכלה ופוליטיקה, דחיית מבחנים ומטלות לאחר חצאי הגמר של מונדיאל 98 וההתקדמות היחסית של הספורט בישראל באופן כללי, נתנו לו כבר מעמד של שווה בין שווים, לתיאטרון, לאמנות וגם לספרות.

לכן, בימי קיץ ארוכים ונטולי ספורט אלו, זה בדיוק הזמן לקרוא, להתענג ולשתף אחרים. מדנידין ועד קדחת המגרש, מאלבומי המתנה ועד הספרות הקלה. מהביוגרפיות ועד ספרי הנתונים של התחרויות. מדפי ספרי הספורט הולכים ומתמלאים וכל אחד יכול לקחת אחד ולזכור אותו כל חייו, כמו כל ספר אחר. וזה מה שננסה לעשות כאן, בזמן הקרוב.