בשבועות האחרונים מלא הערוץ הראשון בתכניות פרידה ורגעים היסטוריים עקב סגירתה הממשמשת של רשות השידור, או כמו שהגדיר זאת השדר הוותיק יעקב אחימאיר- "ההלוויה הכי שמחה בהיסטוריה". כצופה ומאזין וותיק, הרשו לי לתרום את תרומתי להלוויה זו, בתכנית אחת שנפרדה מאתנו השנה, שירים ושערים.

אין אוהד כדורגל שהקול הזה :

לא עושה לו משהו בלב. כריית האוזן בסיום החדשות, האם יהיה "גוווללל" או אות פתיחה רגיל. מה קורה עם הקבוצה שלי? ומה עם היריבות? בעידן טרום אינטרנט, זו הייתה הפלטפורמה המרכזית של אוהדי הכדורגל באשר הם. בכל סופ"ש.

התכנית היוותה את החידוש המרעיש של שנות ה-70. עד אז, לא ייאמן, כל המדינה הייתה יודעת את תוצאות משחקי המחזור רק לאחר סיומם במוצ"ש בתכנית "ממגרש הספורט". גדעון הוד, היה זה שהביא לקול ישראל את החידוש המסעיר ששמע בחופשה באיטליה, תכנית כדורגל המדווחת על תוצאות בשידור חי.

וזה תפס, איך שזה תפס. אנשים היו מגיעים למגרשים עם טרנזיסטורים (מי שעוד יודע מה זה) ובשנות ה 80 עם "ווקמנים", כדי לדעת מה קורה במגרשים האחרים. שחקנים על המגרש היו שומעים את הקהל מריע ללא קשר להתרחשות במגרש עצמו ומבינים שהיריבה בקצה השני של המדינה חטפה גול. גדעון הוד, עמי פזטל, חנוך קינן, זוהיר בהלול, דני דבורין, ולאחריהם מאיר איינשטיין ואבי רצון, רינה מצליח, שוש עטרי, מוטי חביב עד שרון פרי של ימינו, הפכו לשמות וקולות מוכרים בכל בית חובב ספורט בישראל. שידורים היסטוריים והיסטריים, העברית, ההתרגשות והשתפכות היתר של בהלול, ה"ש-ב-ו-ע טוב" המסורתי אחרי החדשות של 9 במוצ"ש, והכי חשוב- דיווח התוצאות בזמן אמת, הפכו את התכנית לפופולרית ביותר ברדיו לאורך שנים.

ב 2016, הנחיצות היחידה של תכנית כזו היא למי שנמצא בנסיעה. התכנית עברה לרדיו האזורי והיום יש לנו את אייל ברקוביץ' על האזניים, אבל כל אוהד ותיק זוכר לעצמו איזה שידור משחק כשהטרנזיסטור מונח על דופן הטנק במילואים בדרום או השמחה על הגול שהקבוצה שלך הכניסה כשאתה בדרך מאירוע בצפון. 7 משחקים בעת ובעונה אחת בשעה אחידה- כשכל דקה פורץ גול ממגרש אחר, זה גם דבר שלא קיים כבר שנים בעידן צ'רלטון.

הסטיגמה של מאזיני התכנית הייתה של גברים מחוספסים וכל הפרסומות בה היו למשאיות, אפטר שייבים ותרופות לשיפור האון הגברי, אבל ראוי לציין מהצד הנשי את שוש עטרי ז"ל, רינה מצליח ואופירה אסייג תיבדלנה לחיים, שהחלו את צעדיהן הראשונים, דווקא בתכנית הזו! גם הגשש החיוור לא נשאר אדיש והכניס את התכנית לפנתיאון הלאומי באחד המערכונים המפורסמים שלו.

וכמחווה לפס הקול של ילדותי ונעוריי- כמה מהמשפטים הגדולים של התכנית בכל הזמנים:

– אני מזיע! אני נרגש כולי! זהו שער ספקטקולרי של בניון!!! (זוהיר בהלול בכיסא הביתי שלו בקרית אליעזר)

-מה שלא יהיה השעון תמיד מתקתק קדימה (דני דבורין מדרבן את נבחרת ישראל שמובילה במפתיע 1-0 על גרמניה בדקה ה 20- הסתיים 7-1 לגרמנים…)

-וכאשר בית"ר ירושלים ביתרון 3-0 בדקה התשעים, אוהדי טייבה מתחילים בנדידתם אל עבר היציע הצפוני, מה שמזכיר לי מאיר, את ספרו ה-מצויין של סאלח אל-טייב, "עונת הנדידה אל הצפון" (זוהיר בהלול, אלא מי?)

היו שלום חברים יקרים. אם יש דבר שאני שמח הוא שלפחות לדור הבא זכיתי להעביר את החוויה הרגשית הזו שאני גדלתי עליה. הכדורגל יישאר אותו כדורגל גם בלעדיכם, אבל לנו האוהדים, מאד תחסרו.