לקראת עונת הספורט 2016/2017 ביקשנו מהבלוגרים שלנו להביע שלוש משאלות שהם רוצים שיתגשמו השנה. מתחילים עם יונתן קישקה:
עונת היורשים
20 שנה עברו מאז נבחרת אנגליה העפילה לחצי גמר בטורניר גדול. הנבחרת בדרך כלל אפורה ולוזרית, אבל לליגה האנגלית יש סיפור אחר לגמרי – אין הרבה קשר בין הנבחרת לליגה. מועדונים אנגלים מצליחים להגיע רחוק בזירה האירופית והליגה המקומית ממשיכה לספק הצגות עם עשרות כוכבים ומאות שחקני נבחרות (אחד התנאים להתקבל לפרמייר ליג זה ניסיון בנבחרת כלשהי). אנחנו אוהבים את הליגה האנגלית כי כל קבוצה יכולה לנצח כל קבוצה ויש שם סינדרלות, בשונה מהליגה הספרדית. אני מכנה את העונה הקרובה "עונת היורשים" מכיוון שאת הקבוצות הגדולות ירשו מאמנים גדולים. פפ בסיטי, מוריניו ביונייטד וקונטה בצ׳לסי וגם קלופ למעשה מתחיל עונה ראשונה בליברפול מהקיץ, כולל הכנת סגל ורכש.
מוריניו קיבל פנקס צ׳קים שמן ועם חיזוק של זלאטן ופוגבה מקום שני ייחשב לכישלון. המטרה של קונטה היא להחזיר את צ׳לסי לטופ 4 ולליגת האלופות. לפפ יש כנראה את האתגר הכי גדול בקריירה עד כה כי בארסה ובאיירן היו מועמדות טבעיות וכמעט ודאיות לאליפות. לא כך המקרה עם סיטי, שם הוא יצטרך לעבוד קשה מאוד כדי להביא תואר. מקום שני ייחשב מכובד, מקום שלישי ומטה יהיה כישלון ואולי בסוף פפ ישיג את מה שלא השיג בקבוצה הבווארית: גביע צ׳מפיונז. ארסנל של וונגר תמשיך לשחק יפה, אבל לא בטוח שתזכה בתואר. לסטר לדעתי תשקע מתחת למקום 6, באיזור המיקום של ווסטהאם והלונדונית הנוספת טוטנהאם תמשיך להרשים.
לקלופ כבר לא יהיו תירוצים העונה כי הוא מכין את הסגל. המשאלה שלי היא אליפות של ליברפול, אך מכיוון שאין שום דג זהב שמוכן להתחייב על כך ולסכן את שמו הטוב אני מוכן להסתפק במקום 4 וחזרה לליגת האלופות. כך שחקנים טובים ירצו להגיע לאנפילד בעונה הבאה. אני מאמין בקלופ ומקווה שהוא יחזיר עטרה ליושנה או במילים אחרות יהיה הפרגוסון של ליברפול עם קדנציה של עשור ומעלה ועם הרבה תארים, כולל אליפות. קלופ יודע לשלב צעירים שגדלו במועדון והוא גם יודע לדרבן ולהוציא משחקנים 120 אחוז מהיכולת. השאלה היא האם זה לא נאיבי מידי לצפות מליברפול לשחזר את ימיו של קלופ בדורטמונד. בגרמניה היתה יריבה אחת רצינית בלבד ומעט הגנות ברזל. באנגליה יש לקלופ הרבה יריבות ובאנגליה ההתקפה הכי טובה זו ההגנה.
הנבחרת האנגלית תמשיך להיות בלון שמתפוצץ כל טורניר וגם אם הנבחרת תתעלה על עצמה בטורניר הבא זה יסתיים בלי גביע (אולי אנגליה תצליח דווקא אחרי ששחקנים שלה יצאו לשחק בליגות אחרות?) לעומת זאת, הליגה האנגלית עתירת הכוכבים הזרים תמשיך לספק דרמות וקונצרטים גם השנה ואולי גם ליברפול תגשים לי משאלה.
מדליה משמעותית
האולימפיאדה בריו בעיצומה וזה הזמן למצוא דג זהב ולהביע משאלה: הישג ישראלי חסר תקדים בריו – זכיה במדליה משמעותית.
כשאני כותב משמעותית אני לא מתכוון למדלית זהב או כסף, אני פשוט מאוד מתכוון למדליה בענף אטרקטיבי ומשמעותי. עם כל הכבוד ליעל ארד, סמדג׳ה, זאבי, קלגנוב, צוברי, ג׳רבי ופרידמן אותי לא ממש מעניין לצפות בג׳ודו, קיאק או שייט. אצפה כמובן בגמר ואפילו חצי גמר עם משתתף/ת ישראלי/ת, אבל אני אשמח לראות מדליה ישראלית בענף אטרקטיבי שבו אני צופה בכל מקרה, ללא תלות בהשתתפות ישראלית. אני מקווה לראות מדליה ישראלית באתלטיקה. אם לא תהיה זכיה זה לא נורא, לא כישלון, רק אכזבה שתתפוגג לה אחרי יום או יומיים. אם תהיה זכיה, למשל של קנייזבה בקפיצה משולשת, זו תהיה שמחה וגאווה עצומה שתתפוגג תוך שבוע או שבועיים. דבר אחד בטוח: זכיה תהיה יוצא מהכלל שמעיד על הכלל והכלל הוא שישראל רחוקה שנות אור מהפיכה למעצמת אתלטיקה. אין תשתיות, אין תוכנית לחינוך גופני ועידוד להשגיות מגיל צעיר, יש בעיקר מגרשי אספלט לכדורסל וקטרגל ויש לנו עולים שמתעלים, לפעמים, ברגעי האמת.
כמו דג (זהב) במים
נעבור כעת לענף השחיה, שם אין סיכוי למדליה בריו:
הרבה אנשים משתעממים משחיה, אבל אותי זה תמיד ריתק לצפות בשחיה באולימפיאדה. תנועות הגוף המרשימות והאסתטיקה בסגנונות השונים, שבירות השיאים שוב ושוב, המהפכים והניצחונות בפוטו פיניש של מאית השנייה והצילום מתחת למים. דרך שידורי השחיה באולימפיאדה למדתי לשחות, משם שיפרתי את השחיה בבריכת ירושלים, שם מאמן הפועל ירושלים הציע לי לשחות בקבוצה ושנה מאוחר יותר מצאתי את עצמי שחקן נוער באס״א ירושלים בכדורמים. יש לציין שהגעתי לכדורמים במקרה ולפני כן לא ידעתי שהספורט הזה קיים בירושלים. מבחינת חינוך לשחיה לאורך 12 שנות לימוד זכור לי שיעור אחד בלבד בבית הספר היסודי. השבוע שחיתי בבריכה הארוכה ביותר בקנדה, 137 מטרים אורכה והיא ממוקמת בעיר המקסימה וונקובר. האורך לא קובע, מה שמעניין באנקדוטה הזו הוא מחיר כניסה בודדת: 9-12 שקלים בלבד לילד (תלוי אם מתחת או מעל גיל 12). המחיר למבוגר עומד על 18 שקלים. עכשיו תנסו לקחת את הבן שלכם בישראל לבריכה כדי שיתמיד עם השחיה. זה מאוד יקר, עלות של עשרות שקלים לכניסה, אלא אם כן אתם גרים בקיבוץ ואפשר להיכנס לבריכה בחינם. אני בטוח שמחירי מנוי או שיעורי שחיה יקרים בהתאמה. שחיה נחשבת לענף הנחשב ביותר באולימפיאדה (יחד עם אתלטיקה), אבל בארץ הענף לא מספיק פופולארי. לא מעט שחיינים בארץ גדלו בקיבוץ, שחו בלי הפסקה מאז שהם ראשנים ויצאו לחו״ל על מנת להמשיך את קריירת השחייה. קשה לשחיין ישראלי להצליח אחרת.
המשאלה שלי היא השקעה גדולה יותר בענף השחייה בישראל, עם תוכנית לטווח הרחוק, עם יותר תשתיות, יותר בריכות, יותר נגישות. בסוף תגיע גם מדליה אולימפית וההצלחה אפילו לא תהיה מקרית. הטמעת תרבות שחיה בארץ היא אפשרית, גידול דור שחיינים אולימפיים הוא מבורך ומי שיגדל להיות רק שחיין חובבן גם ירוויח.
הישראלים הגיעו בעבר לגמרים אולימפיים בשחיה ובניגוד לאתלטיקה ישראל לא תקועה מרחק שנות אור מאחור. יש פוטנציאל בענף השחיה וכדאי מאוד להשקיע בו.
