מבאס. פשוט מבאס. אתה מחכה למשחק של הנבחרת כל השבוע, הולך לראות את המשחק עם חברים כדי לשמוח ביחד, יושב, מחכה, ומתבאס, שואל את עצמך למה ציפית בכלל, ואז פתאום לכמה דקות, אחרי שאיבדת תקווה, היא חוזרת, רק כדי להתפוצץ עוד פעם בפנים. זה מה יש.

This is as good as it gets

אני לא קונה את התירוצים שהשחקנים פרימדונות ולא מחויבים מספיק, שהמאמנים גרועים וששום דבר לא רציני כאן. בסך הכל עלינו עם המאמן הכי נחשב בכדורגל שלנו, והוא העלה שיטה שכביכול כן מתאימה לנבחרת כזאת שהכוכב שלה הוא זהבי שמשחק כסוג של חלוץ שני שבא מאחור. הוא שיחק עם רביעיית הגנה שמשחקת ביחד והוכיחה את עצמה, עם שוער שעמד בציפיות לאורך הקמפיין, עם הקשרים האחוריים של סלטיק וברייטון, שמוליכות את הליגות שלהם, עם חלוץ שכובש בצרורות, עם זהבי ועם שחקני אגף שגם היו טובים בקמפיין.

אז אפשר לטעון שהיה צריך לשחק שחקן כזה או אחר, אבל זה מה שיש. לא אהבתי את הנאום של גוטמן שדי האשים את השחקנים, אבל הוא עשה מה שהוא יכול, גם במחיר הבלאגן וזה לא הספיק.

אמא שלך באופסייד

אז למה זה התפוצץ? שיטה? מחויבות? הרכב שגוי? לא. במילה אחת – יסודות, בשתי מילים – יציאה לנבדל. בכדורגל הנבחרות כאשר אין זמן להתאמן ביחד, משחקי מוקדמות מוכרעים לרוב ממצבים נייחים. קשה לפתח מהלכים רבים במשחק עומד, אז בסוף זה קם ונופל על מי שיש לו יסודות טובים יותר ואת זה אין לנו.

נכנס אוראל דגני, שבמקרה לא משחק עם יתר שחקני ההגנה ביחד ותוך שתי דקות יש יציאה רעה לנבדל ושער. זה הכדורגלן הישראלי – הוא מאחר בחצי שנייה ביציאה לנבדל או בסגירה בכדור חופשי כי הוא לא התאמן בצורה רצינית מספיק כבר מגיל ילדים.

אז למה קפריסין ממושמעת יותר? לא בטוח שהם באמת ממושמעים יותר. את הכדור החופשי הרים שחקן יליד צרפת, ישר לראש של יליד ברזיל. שניים שגדלו עם יסודות קצת יותר טובים. אז אולי הפתרון הוא בכלל להחתים מתאזרחים?

אז זה לא שקפריסין התקדמו ואנחנו לא. בדיוק לפני שנה, אחרי שהם ניצחו ניצחון חוץ גדול מול בוסניה, הורדנו אותם לקרקע עם ניצחון חוץ משכנע של נבחרת שמגיעה עדיפה למשחק חוץ.

כעבור שעה קלה

עם הידע המוגבל שלי, אני אנסה לנתח את אלי גוטמן. לאורך שני הקמפיינים שלו, גוטמן הצליח יותר מול נבחרות עדיפות או במשחקי חוץ. במשחקים בהם הנבחרת הייתה זו שבאה להתגונן ולעקוץ. שני המשחקים מול פורטוגל, משחק החוץ מול צפון אירלנד, ובקמפיין הזה מול קפריסין, ויילס וגם מול בלגיה נראינו לא רע יחסית במשחק שבו היינו האנדרדוג למרות שהפסדנו.

אבל כשאנחנו הם אלו שצריכים ליזום ולתקוף, זה פשוט לא עובד. הנבחרת לא מסוגלת לשלוט באמת בקצב המשחק, אולי בגלל הסגנון, אולי פשוט בגלל שאנחנו מוגבלים.

שימו לב לריטואל שחוזר על עצמו בארבעת הקמפיינים האחרונים – הנבחרת מגיעה למשחק בית מכריע בשלהי הקמפיין, משחק שהיא חייבת ולרוב גם צריכה לנצח, נתקעת, קצת נלחצת, מתעייפת, מאבדת ריכוז ומקבלת שער באזור הדקה ה-60', לרוב ממצב נייח. זה קרה מול לטביה במוקדמות 2010 (דקה 60'), לאחר מכן מול יוון בבלומפילד (60'), אזרבייג'אן בקמפיין הקודם (59') והפעם מול קפריסין.

הייאוש לא נעשה יותר נוח

למה דווקא 60'? לא יודע. מה אפשר לעשות? את מי אפשר למנות? לא יודע. באמת שאני כבר מיואש, וכמו כל פעם מחדש אומר לעצמי שזהו, אני פורש מהנבחרת. אבל אי אפשר באמת לפרוש, זה מסביבנו. נוסע הביתה בדממה. לפני כמה שנים אחרי משחק כזה פשוט לא היינו פותחים עיתון למחרת, אבל בימינו אי אפשר לברוח מזה – פייסבוק, וואצאפ, מיליון ערוצי רדיו וטלוויזיה, וצריך להתמודד עם הבאסה. אין לאן לברוח.

כן, זה פחות כואב כי כבר רגילים. ידענו שזה יבוא ועדיין ציפינו. אז קצת פחות, אבל עדיין. כואב. ניפגש בקמפיין הבא.