// מאת אלדד דהן

אני יליד הישוב הקטן. מאז שאני זוכר את עצמי, לא היה משהו אחר לעשות אחרי בית הספר, חוץ מלהיפגש במגרש ולשחק כדורגל. בזמנו לא היו פלאפונים, אז את כל התיאומים היינו עושים בהסעה בדרך הביתה מבית הספר. קובעים שעה למפגש, וכולם באים, כי אין משהו אחר לעשות. אם מישהו לא היה מגיע, היה יוצא שליח אליו הביתה כדי לברר מה פשר העיכוב, ולזרז אותו.

היינו משחקים משקיעת החמה עד צאת הנשמה. כולם מכירים את הסיפור הזה מהשכונה שלהם. כל ערב משחקים כדורגל. זה היה הבילוי האולטימטיבי לנערים מתבגרים שעוד לא יודעים דבר וחצי דבר על זוגיות, ילדים וכו'.

ואז, אתה מתגייס. ומלשחק כדורגל כל יום, אתה עובר לשחק, במקרה הטוב, פעם בשבועיים כשעוד יש לך כוח להישאר ער לאחר שבועיים שסגרת בצבא.
אתה משכנע את עצמך שזו תקופה זמנית, ושעוד מעט תחזור לשחק כמו ששיחקת בעבר, כאילו כלום לא השתנה.

ואז, אתה מתחיל ללמוד, ובמקביל אף לטפח זוגיות, והזמן הפנוי שלך אינו עוד שלך לבד, אלא נחלת הספרים ו/או החברה. למי יש עוד כוח לשחק כדורגל, למי יש זמן לזה בכלל?
בתקופה זו אתה מתחיל להבין את המשמעות של כדורגל שישי בצהריים. אתה מבין שהעולם שלך השתנה, שהתבגרת, ואתה מתחיל לחפש עוד חבר'ה עסוקים כמוך, שיום שישי זה היום היחיד שבו הם יכולים לעצור את הכול, לשים את כל הדאגות בצד – ולשחק כדורגל.

ואז, מסתיים התואר, ואותה חברה הפכה להיות אשתך, או אקסית נוספת לאוסף, שפינתה מקום לאחת אחרת שהפכה להיות אשתך. בראש אתה חושב, הנה עכשיו הסתיימו הלימודים, זה הזמן לחזור לשחק כדורגל!

ואז מגיעים הילדים. זה יכול להיות תוך שנה, שנתיים, אפילו 5, אבל הם בדרך, אין דרך להתחמק. אתה מרגיש לאט לאט איך חלום הכדורגל שלך נדחק עמוק מאחור. אתה מקבל הודעה מאחד החברים – "בא לך לבוא לכדורגל?". איזה כדורגל, אתה חושב לעצמך בראש, תן לי להשלים שעות שינה.. אולי מחר, מחר בטוח אהיה יותר פנוי. את ההמשך כולנו מכירים. כדורגל הופך להיות משהו שרואים רק מהכורסא בבית.

מכאן אפשר לחלק אותנו האבות ל-2, אלו שמתייאשים ומשלימים עם העובדה שהכושר היחיד שהם יעשו זה לרדוף אחרי הילדים שלהם בגן השעשועים, ויש את אלו שלא מוכנים לוותר לעצמם – נרשמים למכון כושר, לוקחים חלק בקבוצות ריצה, או מחפשים לשחק כדורגל בכל מקום שבו יש להם מקום.

אני משתייך לקבוצה השנייה. הרגשתי לפני כמה שנים שאני חייב למצוא לעצמי מסגרת מסודרת לעשות בה כושר. יש לי את הכדורגל של החברים מהבית בשישי, כמו לרובנו, אבל הייתי חייב למצוא לעצמי מסגרת נוספת.

התחלתי לשחק עם חברים של חבר ילדות, אבל בגלל פורמט ההתארגנות שלהם, אף פעם לא הייתי קבוע, למרות שבאתי רצוף במשך כ-4 חודשים. אין דבר יותר מתסכל מלגלות ערב לפני כדורגל, ולפעמים אפילו רק כמה שעות לפני, אם יש לך מקום לשחק. אתה משאיר לעצמך חלון זמן קבוע בשבוע, ופתאום אין לך מקום, אין לך איפה לשחק כדורגל. החלטתי שלי זה לא מתאים, שאני חייב למצוא מסגרת שבה אהיה קבוע. אין לי רצון לסמוך על טוב ליבם של אנשים אחרים. העדפתי להיות תלוי רק בעצמי.

ההחלטה הזו הביאה אותי לפרסם פוסט בקבוצת אבות בפייסבוק, ובו שאלתי האם יש אבות כמוני, שמחפשים מסגרת לכדורגל ורוצים לחבור יחדיו ולהקים קבוצה, או האם ישנה כבר התארגנות קיימת שאוכל להצטרף אליה. כמות התגובות לפוסט הייתה עצומה, לא חשבתי שיש עוד כ"כ הרבה אבות במצב כמו שלי. קיבלתי פניות מאנשים מק"ש ועד אילת, כשלכולם מכנה משותף – כולם מחפשים מסגרת קבועה לחזור ולעשות כושר.

פנו אלי אנשים שלא נגעו בכדור מעל 10 שנים, בעיקר בגלל שפשוט המסגרת שלהם מהילדות התפרקה כי כל אחד מהחברים עסוק היום בעניינו שלו. הבנתי שיש פה אוסף גדול של אנשים שצמאים לכדורגל, ורק מחפשים את המסגרת הקבועה הזו.

התחלתי לרשום טלפונים של כל מי שפנה אלי בפוסט הזה, ובפוסט נוסף שהעליתי כדי להגיע לאבות נוספים. לאחר כמה ימים של התארגנות, הקמתי את מיזם "פאפא ספורט". קבוצת פייסבוק ייעודית לאבות שעוסקת בנושאי ספורט שונים, ומונה היום כמעט 2200 אבות, ודרכה מתנהלות כ-30 קבוצות וואטס-אפ ברחבי הארץ, מעפולה ועד ב"ש. חלקן פעילות מאד וחלקן פחות, וחברים בהן כ-1000 אבות שהחליטו לעשות מעשה ולהקדיש לעצמם ערב אחד, אחת לשבוע, שמוקדש כולו לכדורגל.

אני מזמין אבות, ו/או חבר'ה בוגרים נוספים, להצטרף אלינו לאחת הקבוצות, לשים את כל הצרות בצד ולבוא לשחק כדורגל עם חבר'ה נוספים בסטאטוס זהה לשלכם. מבטיח שתכירו אחלה חברים חדשים לחיים, אני הכרתי המון כאלה.

לחצו כאן והצטרפו לקהילה המעולה של "פאפא ספורט".