היה זה סמוך לשעה 23:30 שעון ישראל. רגע היסטורי עבר על הליגה השישית בטיבה באירופה עם כיבוש השער של ערן זהבי נגד פורטו בליגת האלופות. הקהל היה בטירוף, המונים שאגו בבתיהם קריאות שמחה ומספר 7 בצהוב הודה לעשרות אלפי אוהדים שהניפו את ידיהם לעברו באצטדיון סמי עופר. "עשינו את זה" אמר לי חבר קרוב שצפה עמי במשחק. הסתכלתי אל לוח התוצאות, שנראה לפתע חגיגי מתמיד יותר מהספירה לאחור לקראת הגמר של האח הגדול. על הצד השמאלי העליון של מסך הטלוויזיה הופיעה התוצאה הבאה: מכבי תל אביב 1 פורטו 3. ואז הבנתי: המכביזם מת. חובבי הקבוצה שבמשך עשרות שנים גדלו על ערכים של פרפקציוניסטיות, כאשר הפסד הוא מחוץ לתחום, הגדירו מחדש את המונח לוזרים. כיבוש הגול אמנם מחק את האפשרות לאפס נקודות אפס שערים, אך אותו אושר עילאי גם העלים את הכבוד העצמי.

זמן טוב לעשות השוואה עם מועדון הכדורסל. אפשר להגיד הרבה דברים של שמעון מזרחי ודיוויד פדרמן, אבל ספק גדול אם הם חגגו את "ההישג". השניים הללו והחבורה ביד אליהו לא שמעו בכלל על האופציה של להמתיק את הגלולה המרה. אצלם זה שחור או לבן לטוב או לרע. שני ההפסדים ביורוליג, לצד האכזבה מול הפועל ירושלים, הובילו לכך שהכיסא של גיא גודס רועד עד עכשיו, ונזכיר שהעונה התחילה רק לפני חודש. בעשר השנים האחרונות מכבי תל אביב איבדה את האליפות על הפרקט 4 פעמים והפרצופים מסביב אמרו הכול. שם לא מתרגלים לכישלונות ולמרות המעידות, הצהובים מעולם לא נתנו לאחרות ליצור רצף של שתי אליפויות על חשבונה.

ובחזרה לכר הדשא.

שש עשרה קבוצות מחזיקות בתואר המפוקפק בתור אלה שלא הצליחו להשיג בשלב הבתים ולו נקודה אחת דוגמת באייר לברקוזן, ויאריאל, מארסיי, פנרבחצ'ה וכמובן מכבי חיפה. כעת, כשהחבורה של יוקאנוביץ' הורידה קוף אחד מהגב, הם יצטרכו להיזהר מכניסה לסטטיסטיקה מאיימת לא פחות כקבוצה ה-17 אי פעם. בעוד שלושה שבועות תגיע ארצה צ'לסי, עם או בלי מוריניו, במטרה לזרז את ההעפלה לשמינית הגמר. אחרי זה יצאו הצהובים לקור הרוסי למפגש נגד דינמו קייב, שגם אם לא תהיה בתמונת המעפילות לשלב הבא תרצה לנצח, כי אצל אימפריה אמיתית לא מסתפקים בשער ניחומים. אז האם החגיגות היו מוקדמות מדי? ב-9 בדצמבר התשובות יתבררו.