מאז שנות ה-60 וה-70 ועד היום, עולם הכדורגל תמיד מתרכז בכוכבי הכדורגל הגדולים בכל קבוצה. תמיד דיברו על מראדונה, פלה, ואן באסטן, יוהאן קרויף והיום על רונאלדו, מסי, זלאטן, בופון וכו'. לפני כל משחק ולפני כל עונה מפרשנים ומנתחים את השחקנים הגדולים, כל מצלמות הטלוויזיה מתרכזות בענקים האלה, מיליוני צופים בעולם מעריצים בטירוף את השחקנים הגדולים וקצת פחות את השחקנים האחרים. כמעט בכל הקבוצות הגדולות בעולם יש איזה "כוכב על" שכולם מתרכזים בו וביכולת שלו וכל קבוצה משחקת סביב אותו כוכב ראשי, אפילו למענו של הכוכב. בקבוצות מסוימות זה גם מצליח מאוד, באחרות קצת פחות.
בשנים האחרונות תשומת הלב מתרכזת במלחמה בין רונאלדו למסי וההשוואה ביניהם וכל הזמן כל העולם מודד כמה כל אחד מהם מבקיע, מבשל, נוגח, בועט, ואפילו כמה מכוניות יש לכל אחד מהם, אבל כששניהם מעל גיל 30 (מסי ביוני יסגור שלושה עשורים) ויש להם רק עוד כמה שנים בודדות לתת לנו להנות מהכישרון האדיר שלהם, צצה שאלה קטנה, שכולם שואלים בשקט כרגע, מה יקרה כשהשניים האלה יפרשו מהמשחק?
כמובן שעוד מוקדם לענות לשאלה הזאת, אבל ממבט על המתרחש כיום בקבוצות הגדולות בעולם עולה הרושם כי אותן קבוצות מתחילות להפנים שכנראה לא יגדלו פה עוד 2 שחקנים כאלה ענקיים ששוברים שיאים כל שני וחמישי. פתאום רואים את ריאל מדריד פחות נשענת על רונאלדו ובייל בהתקפה ויותר משתמשת בעומק הספסל שלה. כשרונאלדו צריך לנוח וכשבייל נמצא יותר במכוני פיזיותרפיה מאשר על המגרש, רואים את מוראטה, איסקו, ואסקז ואסנסיו רוקדים על המגרש וכובשים בצרורות ואפילו שחקני ההגנה שלהם מגלים יצירתיות ולא רק מחפשים את רונאלדו בכל הזדמנות.
גם בברצלונה, למרות שמסי הוא מעל כולם והקבוצה ממשיכה לנסות וליישם את שיטת הטיקי טאקה המפורסמת ולדבוק בהנעת הכדור המצוינת והבלתי נגמרת שלה, בשנה האחרונה הם משחקים פחות ופחות דרך אינייסטה ובוסקטס ופשוט מעבירים את הכדור ישירות לחולית ההתקפה (מסי, ניימאר וסוארז) שעם הצטרפות של המגינים מצליחה לשבור הגנות חזקות שגם כך מסתגרות מולה. הדבר בולט בעיקר כשמסי נעדר ואילו ברצלונה ממשיכה בשיתוף לא מעט שחקנים שפחות נשענים על הכשרון המולד יוצא הדופן של הארגנטינאי.
פתאום קבוצות גדולות נוספות כמו צ'לסי, מנצ'סטר יונייטד ובאיירן מינכן משחקות כדורגל קבוצתי וטקטי ופחות נשענות על הכוכבים שלה. עוד קבוצות שנראה כאילו מתקדמות לעבר העידן שבו אין כוכבים גדולים אלא קבוצה אחת שמשחקת קבוצתי אלו יובנטוס, פריס סן ז'רמן ואפילו אייאקס ההולנדית שחוזרת תחת הדרכתו של פיטר בוס להראות ניצוצות של פעם.
למרות כל הקבוצות המכובדות שהזכרתי קודם, הקבוצה שלפי דעתי מסמלת בצורה הטובה ביותר את השינוי בכדורגל העולמי היא אתלטיקו מדריד של שלוש השנים האחרונות. הקולצנרוס שהגיעו פעמיים לגמר ליגת האלופות ולקחו אליפות בליגה הספרדית ממשיכים להציג לראווה יכולת קבוצתית אדירה אשר אינה תלויה בשחקן כזה או אחר. גם עם בקבוצה יש שחקנים בעלי כשרון יוצא דופן (גריזמן למשל) גם הוא בר החלפה מכיוון ובאמת כולם עובדים ומשחקים נהדר תחת דייגו סימאונה.
המגמה הזאת של כוכבי על הייתה נהדרת לכל אורך השנים, עם שחקנים פנומנליים שהעלו את רמת הכדורגל לרמות מטורפות ולמהירות פנטסטית של כדורגל, אך לצערי אני לא רואה איזה מישהו שעוד כמה שנים יהיה "חייזר" כמו השניים מקבוצות הפאר של ספרד. אבל מי יודע, אולי אני טועה, ושחקנים כמו ניימאר, אמבאפה, אסנסיו ודיאבלה יגרמו לכולם ללקק את האצבעות ויגרמו לנו להנות לא פחות מהכדורגל של היום…
