איזה כיף. מזג אוויר נוח, שמש נעימה, מגרש עם דשא אמיתי, מאבטחים שמחפפים ונותנים להכניס בקבוקי שתיה, יציע מלא אוהדים וניצחון משכנע. פשוט מושלם להעביר ככה כמה שעות בצהריי שישי אביבי, לפני שהחורף חוזר להראות שעדיין לא אמר את המילה האחרונה.
אבל עם שלמות יש בעיה. אי אפשר להוציא מזה סיפור. חייבת להיות עלילה, דמויות מעניינות וטוויסט מפתיע בסוף, שיפיל לקורא את הלסת. כדי להגיע לתוצאה המיוחלת אני לוקח את הנייד ויוצא לחפש בית קפה רע, עם אוכל גרוע. הרי ידוע שיצירות האומנות החשובות נולדו מתוך סבל וכאב. כך אני מוצא סניף סביר של ארומה ומנמיך ציפיות, כמו שעשיתי לפני המשחק עצמו, אליו הגעתי עמוס חששות. אסור לאבד נקודות, בטח לא נגד בית"ר יבנה החלשה.
כבר מהכניסה ברור מי שולט ביציע. החלק הימני מלא נורדאים שמחים. קוטנו מכווץ את הנוכחים. התוף מכתיב קצב וכולם נותנים את קולם לחגיגה. לא זכור לי מתי לאחרונה ראיתי תצוגת עידוד טובה כל כך.
כיוון שגרוני ניחר, אחרי שבוע של צינון ואין ביכולתי לתרום למקהלה, החלטתי לבדוק איך נראה העידוד מהצד. לשם כך עלי להיטמע בקהל המקומי.
"תראה, תראה אותם" נשמע משמאלי, "פסיכים אלה" ממשיך האיש, בשנות ארבעים ושבע לחייו, תוך שהוא מצביע על הגוש הצהוב, שולף שקית גרעינים ומתיישב לצידי.
"כן, אבל חמודים" אני עונה ועושה פרצוף הכי יבנאי שאפשר.
"הלוואי עלינו ככה" מוסיף הנ"ל ושוקע באתגר פתיחת השקית, אותה רכש בבוקר מהמכולת של 'יעקב ובניו', כמו רוב יושבי חלק זה של היציע. אם לא השופט, שהוציא את המשחק לדרך, אפשר היה לחשוב שמתקיים כאן ניסיון לשבור שיא גינס לכמות הגדולה ביותר של פצחני גרעינים בו זמנית.
בינתיים על המגרש לא קורה הרבה. אני משתדל להתרכז בנעשה, אבל קשה לעקוב אחרי שום דבר. מרפק חד בצלע שמאלית מעיר אותי מהבהייה הסתמית. "התכבד נא" מציע ידידי משכבר הדקות, על פניו מרוח חיוך של אושר על שצלח את אתגר השקית.
"תודה" אני לוקח חופן. הטעם לא משהו. 'יעקב ובניו' מאכזבים.
בצד הצהוב השמחה נמשכת. על הדשא נמשך העצב. משחק לא מסודר. חוסר דיוק במסירות. על מצבים ברחבת יבנה אין בכלל מה לדבר. נראה כאילו מישהו נתן הוראה להימנע מבעיטות לשער, שזה די עקרוני אם רוצים לנצח.
"קח, קח נא עוד" מרפק נוסף פוגע לי בדיוק באותה הצלע.
"אה… תודה, לא בא לי יותר…" אני דוחה את הצעתו, בעיקר כדי למנוע פניה ופגיעה אפשרית נוספת בעתיד.
מצב שטותי כמעט מעלה את המקומיים ליתרון. בשנייה אחרונה יוצא הכדור בלי לגרום לנו נזק. לא כך המכה המדויקת שננעצת לי שוב ישירות במקום הכואב.
"איזה פספוס, יא וויילי", צועק שכני וקופץ על רגליו. חבל שהוא לא פספס את הצלע שלי. אני מתרחק מעט מאזור הסכנה ובוחן את המקום הפגוע שהחל להאדים.
כמה דקות מאוחר יותר מגיע תורי לקפוץ. ערבוביה ברחבה, אליאור משעלי מנצל את המצב ודוחף את הכדור לשער. מרוב שמחה לא שמתי לב לצעיף הצהוב שעף לי מהתיק.
"אז אתה משלהם?" שואל, ספק אומר, המרפקן. אני מרים את הצעיף ושם אותו עלי. הקומופלאז' נכשל. יהיו התוצאות אשר יהיו, אתמודד עם ההשלכות.
"אמור נא לי, אתם תמיד ככה?" הוא מצביע לעבר היציע הצהוב מיד בתום המחצית הראשונה.
"איך ככה?" אני שואל בזהירות ומתמרן הצידה כדי להימנע ממפגש כואב נוסף עם מרפקו.
"ככה, שרים כל הזמן."
"כן, תמיד."
"ואללה, אתם בסדר, אתם" הוא מחייך, "בכלל לא מה שחשבתי."
"מה חשבת?" אני מקשה עליו.
"אתה יודע, בית"ר ירושלים, בלגנים."
"אנחנו בית"ר נורדיה."
"אהה… ומי האיש על הדגל השחור עם הבירה?"
"זה ז'בוטינסקי."
"ההוא מבית"ר?"
"בדיוק."
"גם אנחנו בית"ר"
"אני יודע."
"אבל למה הוא שותה?"
"צמא."
"ואללה?"
"כן, ואללה" אני מסכם את השיחה הפילוסופית, כיוון שהקבוצות כבר חזרו לכר הדשא והאוהדים לשירים ביציע.
לא ברור מה היה בהפסקה, מה נאמר או עורבב לשחקנים במשקה. רוח חדשה של התלהבות שוטפת את המגרש. יחד עם העידוד הבלתי פוסק, היה זה רק עניין של זמן עד לשער השני.
בסביבות דקה חמישים ושש, קרן של שי ניסים מגיעה לדור אלקבץ שנוגח פנימה. לאחר עוד עשרים דקות טובות של נורדיה, ומספר לא מבוטל של תמרוני התחמקות שלי ממרפקו של ידידי, מרים אביתר ברוכיאן כדור מדויק, שמוצא פעם נוספת ראש נורדאי. אליאור משעלי נוגח את השער השני שלו במשחק ומעלה את התוצאה לשלוש.
חלקם הגדול של אוהדי יבנה מבינים רגלו של מי על העליונה ומתחילים להתפזר, משאירים אחריהם הררי קליפות ומלא שקיות ריקות של 'יעקב ובניו'. אחדים מתקרבים לצד הנורדאי, כמה מהם אפילו מזמזמים את השירים.
"כל הכבוד לכם, אתם אחלה" אני שומע שוב משמאלי. "שיהיה לכם בהצלחה" מוסיף המרפקן ומצטרף ליוצאים. אנחנו נשארים לחגוג את הניצחון עם השחקנים, לפי כל כללי הטקס הבלתי כתובים של המועדון.
עכשיו בבית הקפה, אני מנסה להוציא מכל זה סיפור. מקווה שלא יקח לי יותר מדי זמן. חייב קפוץ למיון, לבדוק אם לא נשברה לי איזו צלע או משהו…
יאללה בית"ר, נורדיה כמובן.
