תצפו שוב במשחק של נבחרת ישראל מול ספרד שנערך בחיחון, אבל תנסו להתמקד הפעם בטל בן חיים. למה? כי ככה לא נראה שחקן נבחרת. מתוך 13 "עימותים" הגנתיים והתקפיים מול שחקני ה'לה רוחה', טל בן חיים ניצח רק בעימות אחד. מי יודע, אולי מישהו מברוז' עוד יראה את הזלזול ויחליט מחדש אם שווה להביא שחקן כזה. חבל להתאמץ אם אי אפשר לעשות דריבל לעוד סרטון סקאוט או לתת גול מול דה חאה. אם לא יצא לו מזה כלום, למה שטל בן חיים לא יצא בדקה ה64? הרי להוציא משהו מהמשחק הזה הוא כבר לא יכול, אז אולי הוא ינוח לקראת באר שבע.

שלא תבינו אותי לא נכון. טל בן חיים שחקן כישרוני. הבעיה היא באופי שלו. הסטטיסטיקה שלו בליגה מצביעה על משהו חד משמעי – לטל בן חיים יש בממוצע 14.1 מאבקים התקפיים למשחק, ורק 2.8 מאבקים הגנתיים למשחק. למה? כי הוא פשוט לא רוצה עושה הגנה. חבל לבזבז על זה את הזמן והאנרגיה. שמישהו אחר יעשה את העבודה.

אולי הדוגמא הטובה ביותר לסגנון המשחק שטל בן חיים מנסה לשחק היא זאת של מסי. באתר whoscored מדורגים השחקנים בליגות הגדולות לפי הסטטיסטיקה שלהם מהמשחקים בליגה. לפי נתונים אלו, מצוינים ה"מאפיינים" של כל שחקן. נחשו מה האפיון היחיד של מסי שמוגדר כחולשה? תרומה הגנתית. ליונל מסי פשוט לא עושה הגנה. הוא גם רץ מעט מאוד. כמה מעט? לשם השוואה, במשחק שנערך בין אתלטיקו מדריד לברצלונה באפריל שנה שעברה, מסי רץ 7 ק"מ ו50 מטרים. השחקן היחיד מברצלונה שרץ פחות ממסי באותו משחק הוא לא אחר מהשוער, טר שטגן, שרץ 4 ק"מ ו600 מטרים. אבל טל בן חיים הוא לא מסי. מסי הבקיע העונה 25 שערים ב-23 משחקים בלה ליגה והוסיף 7 בישולים. טל בן חיים כבש 11 שערים ובישל 4 ב-22 משחקים. וכן, השוויתי הרגע בין טל בן חיים ומסי.

טל בן חיים לא אשם. ידוע לכל שהשחקן הישראלי הוא עצלן. מספר האימונים שהשחקן הישראלי עושה בשבוע לא מתקרב למספר האימונים של מקבילו בחו"ל. אחת מתופעות הלוואי של כמות האימונים הירודה יחסית (בלי להתייחס כרגע לאיכותם) היא בעיית הכושר הגופני. השחקנים פה רצים פחות. מצטער, אני לא מסתמך על הנתונים של מנהלת הליגה מהעונה האחרונה. ברגע שראיתי שפדרו גלבאן השלים 12 ק"מ במשחק אחד העונה, הבנתי שמשהו במספרים האלה לא מדויק. אז כרגע, כל עוד אין נתונים רשמיים ברמה של סטטיסטיקת המרחק ש"מכסה" כל שחקן, ניתן רק להישאר עם השערות על פי צפייה.

מכתבה שפורסמה ע"י אורי קופר בדצמבר  2015, עולים נתונים שרק מציגים את העצלנות של הכדורגלן הישראלי. כמות העבירות פר משחק היא הגבוהה ביותר באירופה, נכון לעונת 2015, עם ממוצע של 33.4 עבירות למשחק. השנייה בטבלה היא איטליה עם 28.7 עבירות למשחק. הנתון הזה מוביל לנתון הבא- בכדורגל הישראלי משחקים 56.4 דקות נטו למשחק מתוך ה-90. באיטליה, בה כמות העבירות היא השניה בגודלה אחרי ישראל, משחקים בממוצע 63.8 דקות נטו למשחק. אז אולי האגרסיביות היא הגורם העיקרי לבזבוז הזמן בכדורגל הישראלי, אבל היא מובילה לכך ששחקני כדורגל בישראל נחים הרבה על המגרש. בזבוז הזמן הזה פוגע בעיקר בנו, הצופים.

בעונת המשחקים הנוכחית, לאחר 27 מחזורים, אספתי את הנתון העיקרי שמצביע על שיעמום בכדורגל: תיקו אפס. המחלה הזאת, שנדבקה בכל קבוצות הליגה, מהווה מכשול גדול להתפתחות בכדורגל הישראלי. יש משחקים שמראש אפשר להמר שהתוצאה בהם תיגמר 0-0. בטוטו יודעים את זה ושמים יחס נמוך על ההימור. כנראה שגם השחקנים שמשחקים רק רוצים לסיים עם זה ולהגיע הביתה. מתוך 189 משחקים ששוחקו העונה בליגת העל, 23 (!!) מתוכם הסתיימו בתיקו ללא שערים, כלומר 12% מסך המשחקים שנערכו הסתיימו בתוצאה זו. תוצאות התיקו מתחלקות בצורה הבאה:

הקבוצה המפתיעה היא בני יהודה, עם תוצאת תיקו אחת בלבד ללא שערים. המאכזבת היא האלופה ומוליכת הטבלה באר שבע, עם 3 תוצאות תיקו ללא שערים. לשם השוואה נישאר עם הליגה האיטלקית. מתוך 290 משחקים העונה עד כה, 18 מהם נגמרו בתיקו ללא שערים (6.2%).

עושה רושם שהשחקן הישראלי פשוט לא מתאמץ לפעמים. האוהדים משלמים את עלות הכרטיס הגבוהה יחסית, ולא מקבלים כלום. יש משחקים שהקהל ביציע מתאמץ יותר מהשחקנים על כר הדשא. אז מה הפלא שהאלימות ביציעים גוברת, ושהתקשורת מתעסקת בכל כך הרבה צהוב במקום בניתוח של המשחק. ברגע שאין כדורגל, מתעסקים בדברים אחרים. וזה פוגע לא רק בשחקן הישראלי ובקהל, אלא בהתקדמות הכדורגל הישראלי בכלל.

אז עד שמשהו ישתנה, אל תצפו שהנבחרת תגיע לטורניר גדול, ואל תצפו שתקשורת הספורט שמסקרת את הכדורגל תתעסק בנתונים. הם ישעממו אתכם למוות.