18:45

"בפעם האחרונה שהגעתי כל כך מוקדם למשחק נבחרת זה נגמר לא טוב"

זו המחשבה הראשונה שקפצה לי לראש. אותו זיכרון צורב של חמש שעות המתנה מחוץ לאצטדיון רמת גן שהסתיימו בחמישה שערים לזכות דנמרק מסרב להרפות. מאז הכישלון ההוא ב-1999 קשה לומר שמשהו השתנה כאן מלבד התודעה של האוהדים. אולי בגלל החשיפה הבלתי פוסקת לשידורי משחקים באירופה, אולי בגלל הכיף שלנו לזלזל בספורטאים הישראלים, או אולי בגלל יכולת ההרס העצמי. אותו קונצנזוס סביב נבחרת ישראל כפי שהיה בעבר כבר איבד מקסמו ושלוש שעות לשריקת הפתיחה דגלי איטליה שולטים בכרמל.

19:45

"חאלס, הגב נדבק לי אל הספסל וגם משעמם פה, בוא נקנה משהו לשתות"

טרם הגעתי לגיל שישיבה חסרת מעש גורמת לי הנאה וגם מיציתי את הבחורה שהתעקשה שניקח איזה ספר בחינם. ניחוחות האלכוהול לידי עשו את שלהם ומכיוון שעליה לכיוון קניון חיפה או קסטרא לא באה בחשבון התחלנו בחיפוש אחר סופר מזדמן. בדרכנו התברר שתחושת השעמום אפפה אוהדים נוספים משני המחנות השונים שחיפשו כיצד להעביר את הזמן. אנשים עם חולצות של פירלו, זהבי, בופון ואפילו שיר צדק התאפרו בדוכנים השונים, הציקו לכתבי הטלויזיה או סתם השתעשעו בסמארטפונים. את חלקם המזערי פגשנו בעודנו מחפשים לשווא בקבוק בירה קר. בלחות של חיפה גם מיץ תפוחים עושה את העבודה.

20:45

"הולך להיות משחק משעמם! איטליה באה להבקיע ולסיים את הסיפור!"

סוף סוף הורגשה תנועה מסביב לאצטדיון וככל שהגיעו יותר אוהדים כך נשמעו יותר פרשנויות. השפויים שבהם הימרו על ניצחון מינימלי בגובה שני שערים לסקוואדרה אזורה, האופטמיים קיוו לתיקו מאופס והמהמרים חלמו על נס ישראלי. לצערי, גם הסטטיסטיקה על כך שהנבחרת שלנו הפסידה רק פעם אחת במשחק פתיחת הקמפיין לא הרשימה אותי. בכל זאת איטליה זו לא קפריסין, אזרבייג'אן או מלטה. רגע לפני שמתחיל עומס על הכניסה נכנסנו בתחושה של מה שיהיה יהיה. הרי אנחנו כבר רגילים להפסיד, לפחות שיהיה בצבע מול אלופת עולם לשעבר.

21:45

"אני לא מבקש יותר מדי, רק שנגיע להפסקה כשיש על מה לשחק במחצית השנייה"

זהו. עוד שנייה שריקת פתיחה. השחקנים של אלישע הורידו את האימוניות עם הקפוצ'ון מי ישמע כל אחד הוא רוקי בלבואה. הקמע בדמות היעל, ואני לא ממציא, פינה בשעה טובה את כר הדשא. קריאות השנסונים "אל אל ישראל" + "ישראל מלחמה" שוב חזרו על עצמם יותר ממה שהצלחתי לספור. וגם שמועות ראשונות על שליפים מצד הזמרת עדן בן זקן בביצוע ההמנון הלאומי התחילו לזרום אל היציעים. אחרי התפאורה, התפילה היחידה שנשא כל אוהד הייתה לא למצוא את עצמו בפקק בדרך הביתה אחרי 45 דקות.