פנטזי פוטבול הם קוראים לזה. בטח פנטזי, אחרת איך אפשר להסביר איך 30 מיליון אמריקאים מכורים לזה עד עמקי נשמתם? תוכניות טלוויזיה, אירועים מיוחדים, ספרים, פודקאסטים, 4 מיליארד דולר סביב משהו שבכלל לא תלוי בתוצאת המשחק.

הנקודות נצברות בזמן אמת אבל מבוססות על הסטטיסטיקה של השחקנים ולא על התוצאה בפועל. לדוגמא, הקווטרבק שלך יכול להפסיד את המשחק ברגע האחרון אבל אם הוא שיחק מספיק טוב עד וצבר מספיק יארדים וטאצדאונים, ניצחת….בפנטזי כן… סוג של מנג'ר. אם גם במציאות היינו מקבלים ציון על משחק "טוב" והופעה "מכובדת" נבחרת ישראל כבר מזמן הייתה במונדיאל…

סוף אוגוסט, שבוע-שבועיים לפניי פתיחת העונה והברים נסגרים למסיבות פרטיות של גברים שבאים עם הלפטופ הפרטי שלהם ויושבים ביחד שלוש שעות רק בשביל לבחור את השחקנים שלהם בדראפט מדומה. החבר׳ה במשרד הזמינו אותי להצטרף, בטח חשבו ישראלי, לא מבין כלום בפוטבול, נוכל לתת לו בראש. אמרו יש בירה חופשי אז באתי.

כל משתתף, או בעל קבוצה, בוחר בתורו שחקן, כל שחקן, מכל קבוצה רק שבסוף יהיה לו סגל מלא וחוקי (קווטרבק, תופס, רץ אחורי וכדומה). יש בעיה אמרתי להם, מה קורה אם שחקן שלי בפנטזי משחק נגד הקבוצה שאני אוהד במציאות? אני רוצה שהוא יתפוס טאצדאון או לא? מה אני רוצה יותר? זה כמו ילד בחנות פלאפל, עם סלטים יותר טעים אבל בלי סלטים מקבלים יותר כדורים, מה אני רוצה יותר? לנצח במציאות יותר שווה אבל בפנטזי יש גם קצת כסף שיכסה פגישות עם הפסיכולוג לגבי התמכרות ופיצול אישיות.

צירפתי חבר טוב שיעזור עם הדילמות השבועיות (עונת הפוטבול בנויה על מחזור משחקים שבועי). חבר שעד אז לא ידע כלום על פוטבול ועד היום מתקשה להבין למה החבר׳ה האלה מתעקשים לשחק עם כדור בייצי. מפה לשם, ועם כמה בחירות דראפט פוקסיות אך מוצלחות שלו ("מה לא ניתן צ'אנס לשחקן רוקי? לא יפה…"), ניצחנו!!! לא סתם ניצחנו, נתנו בראש! שמחה כזאת לא חווינו מאז סיום קריאת ההפטרה בבר-מצווה.

מאז אני כמוהם, אני מודה, אני מכור, אבל באמת מכור. מריץ מספרים בראש, קורא דוחות על פציעות, צופה ב5 משחקים בבת אחת בשביל לעקוב אחר כל המהלכים והפציעות ומה לא.

השטן כך אומרים נמצא בפרטים הקטנים, בסטטיסטיקה במקרה שלנו, אז למי בכלל אכפת מה התוצאה?