שוב נפצעתי, הפעם בעין. לא, זאת לא אותה עין מלפני שמונה שנים, זאת העין השנייה. אבל איכשהו מדובר באותה פציעה בדיוק, שקרתה באותה צורה בדיוק. שחקן הגנה הרחיק כדור חצי מטר ממני, הכדור פגע לי בעין – חושך. בפעם הקודמת לא ראיתי בעין אחת במשך שלושה ימים, הפעם הראייה חזרה אחרי כמה שעות, אבל הייתה מלווה בכאבים אדירים. בשני המקרים לקח זמן עד שחזרתי לראות שוב מושלם.

אז איך יכול להיות שדווקא אני, השחקן הכי זהיר בשכונה, נפצע לפחות פעם בשנה?
אני נמנע מתיקולים מסוכנים, יש שיגידו נמנע מתיקולים בכלל. אם תיכנסו איתי למאבק על הכדור –  אתם יודעים, הקטע הזה שצריך לראות מי בועט חזק יותר ומעיף את הכדור יחד עם הרגל של היריב – אז לא רק שתנצחו, אפילו לא תצטרכו להעיף לי את הרגל, היא פשוט לא תהיה שם כי כבר ברחתי לונג לונג טיים אגו. אז למה אני?

בשנה שעברה סבלתי מזעזוע מוח קל לאחר שהראש שלי עצר טיל של המפציץ השכונתי. שנה לפני כן היו לי קרעים חלקיים בגידים בבוהן אחרי שבעטתי בעצמי וברצפה בו זמנית בניסיון להרים כדור תוך כדי ריצה. לפני כן הצלחתי לשבור את היד, כי איכשהו עצרתי בעיטה חלשה בצורה עקומה. את הקרסול נקעתי ארבע פעמים, כשבשלוש מתוכן בכלל לא נגעו בי, סתם עשיתי שינוי כיוון שהגוף שלי לא הצליח לעמוד בו. ועל הפעם שזינקתי עם הראש לתוך הקורה כבר סיפרתי בבושת פנים.

כבר 20 שנה שאמא שלי מתחננת בפניי שאפסיק לשחק כדורגל בגלל הפציעות המפגרות שלי. מילא אם הייתי נפצע בשריר הירך האחורי כמו כדורגלן אמיתי, אבל כמה חסר מזל ו/או יכולת אפשר להיות? היא טוענת שהכדורגל ואני לא נועדנו לקרות, ובהתחשב בזה שאני השחקן הכי גרוע בשכונה אולי היא גם צודקת, אבל איך אפשר להפסיק לעשות את הדבר שגורם לי להרגיש באמת?

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

ספרו בתגובות על הפציעות ההזויות שלכם 🙁

לעוד טורים על כדורגל בשכונה לחצו כאן