היום בצהריים נמרוד ואני היינו אופטימיים לגבי המשחק מול ארסנל. נמרוד אמר שנגד הגדולות אנחנו מצליחים ואני הסברתי שהקבוצות הטובות מחזיקות בכדור ונותנות לשחק (שלא כמו הקטנות שמתגוננות וסוגרות) וזו צורת משחק שיותר מתאימה לנו. הדיון הקצר במסדרון בעבודה (לא הספקנו הרבה בגלל עומס המטלות…) הסתכם בכך שחייבים לראות את המשחק למרות השעה המאוחרת. אפילו ראאד, אוהד ברצלונה מושבע, שהזיכרון שלו מליברפול מסתכם בברוס גרובלאר, ירום הודו, הבטיח לראות את המשחק.

וזה היה חתיכת משחק. ה-משחק. כל הזמן שביזבזנו השנה על משחקים גרועים היה שווה את התענוג הזה.

כשראיתי שהקישור של ליברפול הפעם כולל רק שחקנים התקפיים היה ברור לי שזה צל"ש או טר"ש. אפילו קלופ לא חלם על שליטה כזו מוחלטת של ליברפול במגרש בחצי שעה הראשונה. הכדור עבר מרגל לרגל על הקרקע וארסנל לא עשתה כלום (צל"ש לקלופ). טוב נו, חוץ משני גולים (טר"ש).
אבל כשארסנל התחילה לשחק, אני חייב להודות, זו היתה הנאה אמיתית. המהירות, השילוב בין השחקנים, התנועה ללא כדור היו תענוג. זו פשוט קבוצה מאומנת היטב. ככה זה, כנראה, כשמשחקים יחד כמה שנים. כל פעם שהם התקרבו לרחבה המגינים חטפו פיק ברכיים, התבלבלו ברגליים והתפללו שלא יהיה גול. שלא נדבר על קרנות וכדורים חופשיים שהיו, כרגיל אצל הגנת ליברפול השנה, פשוט סכנת נפשות.

אני חייב לכתוב את זה שוב: היה פשוט משחק ענק. קצב מדהים. המון גולים ומיליון הזדמנויות. גברי והוגן. נהניתי, מאוד נהניתי, משתי הקבוצות.

דיוויד בואי שנפטר השבוע עשה דברים שלא ראינו קודם. תמיד הוא הפתיע והיה יוצא דופן. גם במשחק הזה היו כמה דברים שעוד לא ראינו:

• פטר צ'ך סופג מכדור לאמצע השער!!
• פירמינו מבקיע בבעיטה מדהימה לחיבורים.
• אוליביה ג'ירו מבקיע עם הברך מכדור קרן.
• אוליביה ג'ירו מחטיא בגליץ' מול שער ריק…
• אוליביה ג'ירו מבקיע בסיבוב מבריק ובעיטה בול לפינה (טכניקה מושלמת).
• ארסן ונגר ויורגן קלופ מחליפים דאחקות באמצע המשחק.
• סטיבן קולקר, בלם שנרכש אתמול, עולה בפעם הראשונה כמחליף 5 דקות לסיום ומתופקד כחלוץ מרכזי. יאללה בלאגן.
• והשוס הגדול – ג'ו אלן, כן ג'ו אלן, שמול שער ריק לא יבקיע, כובש שער שיוויון בדקה ה-90. מה יכול להיות יותר דיוויד בואי מזה?

למי שלא ראה ולא שמע: נגמר 3-3.

אז ראאד, עזוב אותך מהליגה הספרדית, תעבור לכדורגל האמיתי.
נמרוד, אני מקווה שעומר הצליח להירדם אחרי המשחק, כי בכל זאת מחר יש לו יום סיירות. אני בכל אופן, לא הצלחתי להירדם ולמרות השעה המאוחרת לא יכולתי להשאיר משחק כזה ללא התייחסות (אני מקווה שמולי יסלח אם אני קצת ארחף מחר, סליחה היום…).

אני חייב לסיים כי היום קמים מוקדם (גם לגיא יש יום סיירות), אבל אני לא יכול בלי אקורד אחרון לדיוויד בואי. השיר שאני הכי הכי אוהב הוא השיר האחרון שלו בתור זיגי סטארדאסט. הוא לא כל כך מוכר כמו כל הלהיטים שלו, אבל אם הגעתם עד לכאן, תקדישו עוד מאמץ קטן: