שאלה: מה הופך סתם עוד קבוצת כדורגל סטנדרטית למועדון ספורט גדול, אימפריה של ממש שכולם מסביב נושאים אליה עיניים? מסורת צריך, קהל אוהדים גדול ותומך כמובן, אצטדיון ראוי, הישגיות, פיתוח דור עתידי של שחקנים ועוד. כל מרכיב והתרומה שלו. אבל עוד לפני כל אלה, בבסיס שעליו נבנית פירמידת האימפריות, ניצב לו התנאי החשוב ביותר – מועדון שרוצה להיות גדול באמת, צריך פשוט לתפוס את עצמו ככזה. כי מועדון יכול להנות מאינסוף משאבים ומהיסטוריה מפוארת, אבל אם לא תחשוב בגדול, תשאף בגדול, תתנהג כמו גדול, סביר להניח שגם לא תהיה כזה. תשאלו את הפועל באר שבע ואת ברק בכר מה עשה את ההבדל.
מכבי חיפה, במונחים ישראלים, היא אימפריה ענקית. כמו לכל אימפריה באשר היא, גם לה יש תקופות של דעיכה. שנים שחונות, משברים שקשה לראות את סופם. יש אימפריות שהיו שם ולא חזרו, יש כאלה שקמו אפילו חזקות יותר. הירוקים, נכון להיום, נמצאים בצומת קריטי שיקבע באיזה צד של ההיסטוריה הם יהיו כשהסערה תחלוף. והרגע המכריע יהיה הרגע שבו אחרי שנים של כישלונות, אכזבות, אפילו השפלות – מכבי חיפה תתרגל. תשלים עם המצב. מותר לכל אימפריה להיכשל, אבל הניוון, הרפיון, המוכנות של מקבלי ההחלטות והקהל מסביב לקבל את הכישלון הזה כגזרה משמיים – הוא הסכנה האמיתית להמשך קיומה של האימפריה.
לאחרונה התבטא בעלי המועדון, זה שהכניס במו ידיו את מכבי חיפה לרשימת הענקיות של הכדורגל הישראלי, והעביר מסר לקהל שבע האכזבות של הקבוצה. ״אי ההגעה של המנהל המקצועי היא לא סיבה לדאוג״, הוא הרגיע, והבהיר מיד מה הסכנה האמיתית תוך איום מרומז: ״ביום שאני אעזוב – אז האוהדים צריכים להתחיל לדאוג״. אמר, וחשף בהינף לשון את לב הבעיה – את מכבי חיפה מנהל אדם שכבר לא תופס אותה ב-100% כגדולה. אדם שהתרגל, ורואה לנגד עיניו בעיקר את עצמו.
חשוב להבהיר, ברמת העיקרון דבריו של שחר נכונים. אין בעולם ולו אוהד אחד שלא היה חרד מפני אפשרות שקבוצתו תישאר לפתע מיותמת מבעלים. רק שהאמירה המנותקת הזו מצביעה על בעלי מועדון ענק, אימפריה של ממש, שכנראה השלים עם הדעיכה והחליט לפתוח לייאוש את הדלת לרווחה. כאילו שהיום לקהל האוהדים העצום הזה אין בכלל מה לדאוג מחוסר הוודאות, מהסגל החיוור, מההתנהלות הקפריזית, מעוד עונה שעלולה להסתיים במפח נפש, מהתבוסתנות ההולכת ומשתלטת. כאילו שהקהל הזה לא דואג כבר 6 שנים ארוכות. אבל מבחינת שחר, ביום שהוא יילך – אז, ורק אז, יהיה באמת ממה לדאוג.
האמירה, שבעיניי לפחות היא מקוממת, לא נגמרה שם. בהמשך, היטיב הבעלים הוותיק של המועדון לאתר בפינצטה את הבעיה האמיתית שמטרידה את מנוחתו. לא הכסף שיורד לטמיון עונה אחרי עונה, לא קבלת ההחלטות שנכשלת, לא ההתרחקות של מותג מכבי חיפה מקהל לקוחותיו, אלא דווקא האוהדים: ״הם התרגלו לטוב, לתארים״. במודע או שלא, שחר חשף את הלך הרוח שלו בשנים האחרונות: אז התרגלנו פעם לתארים, ועכשיו כבר אין. התרגלנו לטוב, ועכשיו רע. נתרגל גם לזה.
מכבי חיפה חייבת ליעקב שחר יותר מכפי שניתן יהיה אי פעם להחזיר. ההפיכה שלה לאימפריה זוללת תארים מאז שנות ה-80 תהיה חקוקה לנצח על שמו בספרי ההיסטוריה. אבל כשאימפריה מתחילה לנגד נתיניה להשלים עם מעמד ה״לשעבר״, כשתפישת ה״נתרגל״ מחלחלת אט אט לכל חלקה במועדון, לא ייתכן שהעומד בראשו יישאר חסין מביקורת ובעיקר, לא ייתכן שתתבצע דה-לגיטימציה לאלה המעזים לדרוש את ראשו בעקבות המצב, בכלל לא משנה אם בצדק או לא.
יעקב שחר הוא אדם פרטי שרכש קבוצת כדורגל, וזכותו לפעול כרצונו. יש הרבה דברים שהוא יכול לעשות כדי לשנות, עוד לפני הצעד הדרסטי של נטישת המועדון (מה שכנראה יקרה ממילא באופן טבעי בשנים הקרובות). אבל עבור מי שמכבי חיפה יקרה לו, אסור שהפחד הלגיטימי מפני צעד כזה, על כל חוסר הוודאות שהוא יביא איתו, יחזיק את המועדון כבן ערובה בתוך בינוניות. הפחד מפני היום שאחרי שחר לא סותר את אחריותו הבלעדית לכאב הלב המתמשך של עשרות אלפי אוהדים, ואמירותיו המנותקות מצביעות על כך שהוא רחוק מלקחת את האחריות הזו.
שחר יכול להמשיך להשקיע כסף, לשנות את המבנה המקצועי מדי עונה ולחפש באוויר פתרונות. בפועל, דרך החשיבה שלו היא לא של בעלים שמפנים את גודל השעה ומוכן להפיכה מחשבתית, כדי להחזיר את הספינה למסלול בכל מחיר. כעת, הכדור נמצא במגרש של הקהל הירוק, זה ש״התרגל לטוב״, זה שבלעדיו למועדון אין זכות קיום. והיום הקהל הזה צריך לבחור בין המוכר והבינוני לבין דרך חדשה שאין לדעת לאן תוביל. לבחור אם הוא ממשיך למחוא כפיים בהכנעה אחרי עוד הפסד, או נוטל את היוזמה לידיו ודורש את השינוי שמגיע לו. זו דילמה קשה, כי בכל דרך בה יילך הסיכון קיים, אבל אימפריה אמיתית, גם ביום סגריר, לא מקבלת בהשלמה את הכישלון. אימפריה אמיתית לא מתרגלת.
