ההיסטוריה זוכרת בסוף את המנצחים. עם השנים, רק מעטים שעקבו מקרוב זוכרים את הדרך ובסוף נותר רק שמו של המנצח. להפועל ירושלים של העונה הנוכחית לא מגיע ששמה ייחקק בהיסטוריה כאלופת המדינה. נכון, אף קבוצה השנה בליגת העל לא הצליחה להיות דומיננטית ולהציג עליונות ברורה לאורך כל העונה, אבל מרוב הקבוצות לא היו ציפיות. מהפועל ירושלים לעומת זאת, בהחלט היו כאלה.
על אף קמפיין מצוין באירופה, שם עפה רק בפיינל פור, בליגה הסדירה ירושלים הייתה רחוקה מלהרשים. הבעלים אורי אלון טען שמדובר בעניין מכוון, משום שלטענתו הדבר החשוב זה להתרכז באירופה ולבוא מוכנים לרגעי ההכרעה בפלייאוף. בעיניי הדבר לא נכון, משום שגם כאשר נגמר הקמפיין האירופי, ירושלים המשיכה לשחק בצורה רעה ולהפסיד. עם יותר מזל משכל, היא הצליחה לסיים במקום השלישי בליגה, אחרי שמכבי תל אביב נתנה עונה גרועה אף יותר, הרצליה חוותה מכת פציעות והפועל תל אביב התרסקה לחלוטין. גם בפלייאוף הדברים לא הסתדרו לה בצורה חלקה והיא נקלעה לפיגור 2-0 מול עירוני נהריה. למרות שהצליחה לעשות מהפך בסופו של דבר ולעלות לפיינל פור, היא לא הרשימה באף אחד מחמשת המשחקים שלה מול נהריה.
מבחינה מקצועית, לא הייתה שיטת משחק ברורה בירושלים לאורך רוב העונה. המאמן פיאניג'ני שהגיע עם קורות חיים מרשימים, היה אמור להוציא הרבה יותר מהחבורה באדום. ראינו ממנו בעיקר חוסר סבלנות בפסקי זמן ובראיונות לטלוויזיה. בסופו של דבר, ירושלים שלו התבססה לרוב על הבלחות של כישרון בסגל. לפעמים זה היה דייסון הזריז שהצליח לסחוף את הקבוצה קדימה, קינזי שנלחם בהגנה, השלשות של ג'רלס ופיטרסון, המנהיגות של הלפרין ואבק הכוכבים של סטודאמייר. אבל מכל הדברים הללו היה מעט מדי במהלך העונה וזה לא הצליח להתחבר ליחידה אחת שתרסק את הליגה.
אולי חוסר הברק של ירושלים נובע מאי שילוב הישראלים. רבות דובר על ההשאלה של רפי מנקו להפועל אילת, שם הפך לשחקן מוביל והוביל אותה למקום השני בליגה הסדירה, מקום אחד מעל ירושלים. ליאור אליהו, מי שהיה עד העונה הכוכב הגדול של האדומים, חווה עונת נפל ובעיקר דובר על חוסר שביעות הרצון שלו ממעמדו ולא על יכולתו במגרש. הלפרין הפך לשחקן ספסל שלעיתים מצליח להיכנס ולתת מסירות מצוינות, אך גם פעמים רבות נעלם ולא מורגש. בר טימור פתח טוב, אך לא הצליח לקבע את מעמדו כשחקן מוביל. על רוזפלט ששכח איך נראה כדור, לא כדאי להרחיב במילים. אבירם זליקוביץ' שהגיע במהלך העונה לא התאקלם. והאוול המתאזרח שנרכש מהפועל תל אביב, החל לתת תפוקה רק מהפלייאוף. בליגה בה יש חוק רוסי ושני ישראלים חייבים בכל רגע להיות על המגרש, היכולת של הישראלים פשוט לא הייתה מספיקה.
על אף כל הדברים הללו, ירושלים נמצאת במרחק 40 דקות מתואר האליפות. הקבוצה המבולבלת והלא יציבה מהבירה הצליחה להגיע לישורת האחרונה בעמדה טובה למדי. לדעתי, פשוט לא מגיע להם לקחת את התואר. היא יותר מדי בנתה על שחקן אנוכי ולא יציב כמו ג'רלס, היא ריסקה את הישראלים הבכירים שלה, היא לא הצליחה לנפק מסטודאמייר עשירית מהפוטנציאל שלו והיא לא נתנה מספיק קרדיט לדייסון, אולי השחקן הטוב ביותר שלה. לפיאניג'ני פשוט לא מגיע לחזור לאיטליה עם חיוך אחרי הכאוס והזלזול שיצר כאן.
יהיו שישאלו האם למכבי חיפה שסיימה שמינית ובקושי עלתה לפלייאוף, מגיע יותר מהפועל ירושלים. התשובה היא כן. חיפה התגברה על פתיחת עונה חלשה; נתנה אמון במאמן המרגש והצנוע בליגה, עופר רחימי; הצליחה להמציא את עצמה מחדש אחרי הפציעה של הכוכב הגדול שלה, ויל גרייבס; התחזקה במקום הנכון במהלך העונה עם ורגאס הפנטסטי; שדרגה את הישראלים שלה לשחקני מפתח בליגה, החל מעמית שמחון ועוז בלייזר, דרך וורקמן והכוכב הגדול דיברתולומאו. אם כבר הזכרתי את דיברתולומאו, על הפלייאוף הנוכחי שהוא נתן, מגיע לשחקן הזה לקחת אליפות. הוא גרם לקבוצה הטובה בליגה במהלך העונה הסדירה, הפועל חולון, להיראות כמו קבוצה חלשה וגם הצליח להנחיל למכבי תל אביב 19 נקודות למרות השמירה החזקה עליו. לכן אם יש צדק, הפועל ירושלים תפסיד את גמר הפיינל פור, כמו בשנה שעברה. אחרת בטעות מישהו עוד עלול לחשוב שזו הייתה עונה מוצלחת ולא יפנים שצריך מאמן שיוציא מהשחקנים שלו יותר. כי אי אפשר להתבסס רק על יכולות אישיות, בשביל להצליח לאורך זמן צריך בסיס ישראלי חזק, כמו זה שיש במכבי חיפה.
