לא אלגנטי ולא במקרה

כשהיינו ילדים ושיחקנו כדורגל במגרש האספלט הקרוב תמיד רצינו להיות הכוכב הגדול הבא. ממשיכי הדרך של ואן באסטן, רומאריו, באג'יו ועוד כל מיני כוכבים מזכירי נשכחות. עם הזמן, ואולי עם התפתחות ההבנה שלי בכדורגל, התחלתי לאהוד את השחקן המשלים. לא שהוא לא היה שחקן מדהים וכוכב בפני עצמו, אבל הוא היה זה שמחלץ את הכדור או מוסר לכוכב הגדול מכולם.
השחקן הראשון שבאמת אהבתי היה אדגר דווידס. התאהבתי בו במשחק מוקדמות אליפות אירופה או אולי מוקדמות המונדיאל במשחק של הולנד נגד אייר. הוא פשוט לא הפסיק לרוץ. בפעם הראשונה ראיתי שחקן שנותן כל כך הרבה לקבוצה שלו. זה לא היה תמיד הכי אלגנטי אבל היכולת הזאת להיות בכל מקום במגרש הייתה מדהימה בעיני.
דווידס עבר לשחק במילאן שהייתה הקבוצה ששנאתי מכל באותם שנים וגרם לי לאבד בו עניין לאיזה שנה וחצי אבל לאחר מכן הוא עבר ליובנטוס ואני התאהבתי מחדש.
הבא בתור היה חאבייר מאסצ'רנו. אחרי שהשאיר את ווסטהאם של בניון בפריימר ליג, בעיקר בזכות טבס יש לציין, עבר לאהובתי משכבר הימים, ליברפול. כמה מלחמה, כמה חוסר אלגנטיות ליברפולית טיפוסית, כמה כיף היה לראות אותו.
זה הוכיח לי שני דברים. שאני נורא אוהב שחקנים לוחמניים (אולי כי על המגרש הרגשתי שאני לא מספיק כזה) ושאם יש שחקן לוחמני וקצת חסר אלגנטיות הוא חייב להיות קשר אחורי.
כל זה השתנה עם הגעתו של סוארס לליברפול. כן, אני יודע הוא חרא לא קטן. כן אני יודע, אי אפשר לאהוב שחקן שנושך ויותר מפעם אחת שחקן יריב או מציל כדור עם היד מקו השער ברבע גמר מונדיאל. טוב בעצם… אפשר. חלוץ שנלחם ולא מתבייש להתלכלך למען הקבוצה שלו. לא מרגיש צורך להיות הכוכב. מכדרר, בועט, מוסר בחוסר אלגנטיות מופגן אבל תמיד מייצר מהלכים מבריקים. בליברפול הוא היה הכוכב אבל לא דרש להיות כזה.
הוא אומנם במיקום שונה על המגרש מדווידס ומאסצ'רנו אבל לוחם לא פחות גדול ובנוסף המיקום שלו וכמובן הכישרון, מוסיפים עוד מרכיב חשוב מאוד שראוי להערכה גדולה. הוא מחבר קבוצות, לא תוקע את ההתקפות ומאפשר את הרצף שלהן.
תראו מה קרה לליברפול פוסט סוארס. נכון סטארידג' היה פצוע המון, אבל בלעדיו הרצף והמהירות בהתקפה נעלמו לחלוטין.
ותראו מה קרה להתקפה של ברצלונה איתו. אחרי עונה שהכל היה תקוע בחלק הקדמי של בארסה פתאום הכל חזר לרוץ. הוא יודע לזוז הצידה כשצריך, לוותר על גול בשביל חבר, להבקיע תמיד את הגול החשוב (גם כשלפעמים נראה כבר שהכדור ברח לו ואין שום סיכוי) והוא בעיקר יודע לקבל את זה שיש כוכב גדול שכל הקבוצה צריכה לשרת.
ככה זה, כשנלחמים כל הזמן לפעמים מתפלקת לה איזו נשיכה פה ושם. מחיר נמוך להנאה צרופה.

לואיס סוארס

Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח