הפועל ב"ש עברה בשנתיים האחרונות מכשולים רבים. החל מנצחון על מכבי תל אביב בחוץ, משחק על תוצאה בבית, לנצח ברגע החשוב באמת משחק מכריע מול בני סכנין ולעבור את אולימפיאקוס במוקדמות הצ'מפיונס הם רק חלק מרשימת ההישגים מהתקופה האחרונה. שלא לדבר על נצחון על אינטר במילאנו, זה כבר בגדר חלום שאיש לא חלם עליו.

אבל על מכשול אחד עוד לא התגברנו בב"ש וזה נצחון על מכבי חיפה בחוץ. מאז 1997 לא ניצחנו בחוץ את הירוקים. ביום שני הייתה תחושה שזה קורה, אחרי אינטר, עם כל ההתלהבות, מכבי חיפה בדעיכה לאחר שהפסידה נקודות לבני יהודה והתחושות היו טובות.

ברק בכר החליט על מערך ללא חלוץ טבעי אמיתי. מעין 4-6-0. כאשר דווקא מליקסון אמור לשחק כחלוץ המדומה ולמשוך את הבלמים האיטיים והכבדים של חיפה מעט החוצה ולאפשר לוואקמה ולבוזגלו להיכנס ברווח ביניהם ובין השוער לוויטה. אישית אני לא אוהב מערך שבו אין חלוץ אמיתי, אבל זה פחות או יותר עבד למכבי תל אביב עם זהבי אז היה שווה לנסות. המערך כלל שמונה שחקנים מתוך ה-11 שפתחו מול אינטר. דבר אחד שניתן היה לצפות מקבוצה שעולה במערך כזה הוא שליטה במרכז המגרש, אך נראה שאוגו, הובאן וראדי התקשו מאוד בהחזקת והנעת הכדור מול הצפיפות באמצע של חיפה. מילה טובה צריך להגיד לנטע לביא שמסתמן כקשר האחורי הבא של ישראל וכך גם לקמיל וואצק הזר החדש של חיפה שעושה רושם של שחקן אנרגטי שמצטיין בחילוץ כדורים.

תחילת המשחק הייתה יחסית שקולה. שתי הקבוצות הגיעו לחצאי מצבים ובעיטות מחצי מרחק, אך לא משהו תכליתי עד המסירה המצוינת של הובאן לעבר מאור בוזגלו. זו בדיוק המסירה שאותה רצה בכר – בין הבלמים האיטיים לשוער. בוזגלו הגיח מאחורי הגנת חיפה, השתלט על הכדור וכל השאר היסטוריה. לאחר ה-1:0 לב"ש למרות הפתיחה המגומגמת, הייתה תחושה שחיפה עשויה להישבר וב"ש תשתלט יותר על מרכז המגרש, אך למצער זה לא קרה. חיפה שיחקה על הקלפים שלה של המהירות האדירה שיש לה בחלק הקדמי עם רוקביצה בחוד ואסמעיל ריאן בצד ימין. בשמאל שיחק גילי ורמוט, אם כי לא באמת שיחק באגף אלא בעיקר באמצע המגרש מה שיצר צפיפות מאוד גדולה כאשר גם ורמוט וגם קהת משחקים באמצע יחד עם וואצק ונטע לביא.

בחיפה פתחו עם גארי קגלאמכר כמגן ימני על אף שאינו מגן אמיתי, אך הוא ואיסמעיל ריאן פשוט התעללו בבן תורג'מן שלא ממש הגיע למשחק. השיוויון של חיפה הגיע מהאגף שלו לאחר הכשלה מפוקפקת על קגלמאכר. שוב הוכח כמה חשוב שיהיו מחליפים ברמה על הספסל. הפעם בן תורג'מן היה חלש.

צריך לומר מילה טובה למאמן הזר של חיפה, רנה מולנסטיין שהימר התקפה עם פלט וגוזלן ושינה את תמונת המשחק. באר שבע אמנם שלטה במרכז המגרש, אך חיפה הייתה מסוכנת יותר עם מתפרצות קטלניות. וכרגיל מי שמבקיע נגד באר שבע באופן עקבי הוא פלט שגם הפעם ניצל טעות שנבעה כנראה מעייפות של וואקמה והשתלט על כדור ברחבה ובעט לשער. דודו גורש, צריך לומר, היה מצוין ואין לו חלק באף אחד מהשערים ועוד מנע כמה נוספים.

במשחק מול חיפה ברק בכר רק הגיב לחילופים של מולנסטיין והיה נראה כי במקום ליזום הוא זה שנאלץ להגיב לשינוי בשיטת המשחק של חיפה. נקודה נוספת שיש לשים עליה דגש היא ג'ון אוגו. הקשר האחורי הזה הוא שחקן מצוין, אין ספק, אבל השנה, בניגוד לשנים קודמות, הוא הרבה פחות משתתף בהתקפה ובועט ולדעתי גם מאוד קשה לו, בעקבות הפציעה ממנה הוא סובל, לשחק שני משחקים בשבוע עם העומס שנוצר. מול אינטר הוא היה מצוין, אבל במשחק מול חיפה ראינו פעמים רבות טיילת במרכז המגרש שורמוט, קהת ונטע לביא ניצלו כדי לייצר פריצות מהאמצע. זה גם מה שהוביל לפנדל על קגלמאכר.

נראה כי גם ברק בכר, כמו שחקניו, הגיע מעט לא מוכן למשחק הזה. לפתוח במערך בלי חלוץ זו טעות בעיקר לאור ההגנה האיטית והבעייתית של חיפה. בן שהר יכול היה להתאים בול עם המהירות שלו. כבר ביום חמישי יש לב"ש משחק נוסף נגד חיפה ברבע גמר גביע הטוטו ודווקא טוב שכך. זו ההזדמנות לתקן ולשבור אחת ולתמיד את המחסום האחרון שעוד נותר – נצחון על מכבי חיפה בסמי עופר.

יאללה הפועל!