התמונות של שחקני לודוגורץ שבורים עם שריקת הסיום להתמודדות מול הפועל באר שבע, החזירו אותי 20 שנה אחורה, אי שם לשנת 1997. המקום: אצטדיון קריית חיים, המגרש הביתי של קבוצת הנערים של הפועל חיפה. המשחק: רבע גמר גביע המדינה לנערים. בשלב הזה של העונה כבר הובלנו את הטבלה בפער מבטיח ואפשר להגיד שהיינו הקבוצה האיכותית ביותר בגילנו בארץ, בצוותא עם הפועל פ"ת של יוסי שבחון. היריבה שהוגרלה מולנו: מכבי פ"ת. באותה עונה קבוצת בליגה המחוזית (ליגה שניה). "יש! קראקוב! זה פולניה", נאמר על ידי אריק בנאדו בהיותו בלם בית"ר ירושלים בעידן גאידמק, כאשר נודע להם שהם הוגרלו נגד ויסלה קראקוב, איך זה נגמר כולם יודעים.

לא הכרנו את שחקני הקבוצה היריבה, היות והם לא שיחקו מולנו בליגה. תודרכנו להיות סבלניים. שריקת הפתיחה והכחולים של פתח תקווה לא עוברים את קו מחצית המגרש. הקבוצה שלנו לא הצטיינה במשחק קבוצתי יוצא דופן, היינו אסופה של שחקנים מצוינים לגילנו, מה שהספיק לנו באותן שנים כדי לזכות באליפויות הליגה ולכך שהמשחק התנהל רק בחצי המגרש של היריבה. אני ממש זוכר רצף של שלוש פגיעות במשקוף בהתקפה אחת. נתוני הסטטיסטיקה של אותה המחצית הראו: החזקה בכדור 10-90 לנו. בעיטות למסגרת, שלא לומר הזדמנויות הבקעה וודאיות, לפחות 0-8 לטובתנו. וזה רק במחצית הראשונה.

אני הייתי הבלם האחורי, לכן ראיתי את כל המאורעות הללו מרחוק. ניתן לומר שלא הזעתי ועיקר המאמץ שלי התמקד בלעודד את שחקני ההתקפה, כלומר כולם חוץ ממני. אני זוכר שבגלל שהיה לי המון זמן פנוי, רצו לי מחשבות בראש, היה ברור לי שזה עניין של זמן עד שנצליח להבקיע את השער המיוחל. מה שבטוח, לא ראיתי שום תסריט שאנחנו לא עולים לחצי הגמר, למרות שלוח התוצאות עדיין הראה 0 לנו ו-0 ליריבה.

בהפסקה, המאמן שלנו חוזר ומזכיר לנו שזה גביע ומה שחשוב זה לנצח, לא חשובה הדרך. אמירה לא מתאימה לדעתי, אבל זה כבר לפוסט אחר. אנחנו מבינים את המאמן ובעיקר לא מודאגים. חווינו מחצית לא טובה מבחינת ניצול מצבים ואנחנו בטוח נצליח להבקיע בהמשך. המחצית השנייה מתחילה והיא העתק גמור של המחצית הראשונה .החמצה רודפת החמצה.

עכשיו, זה לא ששחקני פתח תקווה קיבלו ביטחון מדקה לדקה ולאט לאט התחילו לתקוף. לאורך כל המשחק הם התגוננו ולא התפתו לצאת למתפרצות. היה להם שוער שמנמן ולא גבוה במיוחד, שהצליח באופן מכושף להפנט את כל הכדורים שיפגעו בו. מפה לשם, השופט שורק לסיום המשחק ואנחנו נכנסים להארכה. אני מחליט לעשות מעשה וכבלם אחורי עולה להתקפה. כדור קרן תועה נוחת לי ישר על הרגל חמישה מטרים מהשער, אני מפציץ את הכדור היישר למשקוף ומשם הכדור ניתז לראשו של השוער ומשם החוצה. פה חשדתי. עוד 3-4 מצבים וודאיים לא נוצלו עד סיום ההארכה. נתוני החזקת הכדור היו 95-5. כמה דקות לסיום ההארכה, המגן הימני שלנו, שהיה השחקן הכי מהיר בליגה ובנבחרת הנערים, הבקיע שער שנפסל בטענת נבדל שאני מוכן להישבע שלא היה ולא נברא. תחנוני לשופט לא עזרו.

שריקה לבעיטות הכרעה. בשער שלנו שוער שבעיקר ישן במהלך המשחק, אבל הצטיין בעצירות בעיטות 11 בזכות גובה מרשים ואינסטינקטים של חתול. להם יש שוער לא גבוה בכלל ודי שמנמן.

דו קרב הפנדלים:

בעיטה ראשונה שלהם (גם במשחק) – הכדור מחוץ למסגרת ואנחנו סופסוף מרגישים שהצדק מתחיל לצאת לאור.

בעיטה ראשונה שלנו – הכדור בפנים ואנחנו בדרך לנצח.

בעיטה שניה שלהם – הכדור בפנים, כאשר הכדור חומק לשוער שלנו בין הידיים.

כאן נכנס השוער שלהם לטכניקה שאני מיישם עד היום במשחקי קטרגל. השוער השמנמן לא עומד באמצע השער, אלא ממש עומד בצד אחד של השער וגורם לשחקן לתהות האם לבעוט לצד הממש פנוי, מה שהרוב עושים. בכל אופן, השוער גורם לשחקנים שיש להם פינה קבועה להתחיל לתהות לאן לבעוט. רובם יבעטו לפינה הפנויה, כי נראה שאין סיכוי שהשוער יגיע. עם השריקה ותחילת הריצה של הבועט, השוער ינוע לצד השני ואז יקרה אחד משתיים:

1. הבועט בעט לפינה הפנויה והשוער לקח את הכדור
2. הבועט ראה את השוער נע לצד השני ומשנה את הבעיטה במהלך הריצה ובועט לרוב לשמיים או החוצה.

חזרנו. בעיטה שניה שלנו – הבועט הקבוע שלנו משנה את הבעיטה הקבועה שלו כתוצאה מהתעלול של השוער ובועט החוצה.

בעיטה שלישית שלהם  – הכדור בפנים.

בעיטה שלישית שלנו – גם אני נופל קורבן לתעלול ובועט לפינה הלא קבועה שלי. רק שאני בועט כל כך חזק שהכדור פוגע בשוער ומשם לקורה והפעם לתוך הרשת.

2:2.

בעיטה רביעית שלהם – למרכז השער, עוברת ממש בין רגלי השוער שלנו.

בעיטה רביעית שלנו – עפה לשמיים בגלל אותו תעלול מחוכם.

בעיטה חמישית שלהם – נהדפת על ידי השוער שלנו, אבל לתוך השער. אנחנו מודחים.

אני מתיישב על הדשא ולא מבין מה קרה בשעתיים האחרונות. למה. מדוע. איך הפסדנו לקבוצה כזאת. בשום שלב במשחק לא העלנו בדעתנו שנפסיד. היינו מפורקים. העונה הסתיימה לנו ואף אחד לא העלה בדעתו שזה אפשרי.

באותו היום לא התבגרתי מבחינה ספורטיבית כשחקן, כי אני באמת זוכר שהיינו מתים מהלכים איזה חודש. אבל בסיכומה של אותה עונה הבנו, בעיקר בגלל ההדחה הכואבת הזאת, שבכדורגל ובספורט בכלל יש מרכיב של מזל. ולמרכיב המזל יש חלק גדול מאוד בהצלחה או באי ההצלחה.

בעידן של היום, בו מנתחים כדורגל וספורט בכלל ברמות מיקרוסקופיות, רמות האימון והניתוחים הסטטיסטים המטורפים, שמסבירים כל שינוי מערך או חילוף של שחקן וכל ניצחון או הפסד מקושר להחלטות המאמן או ליכולות השחקנים. בואו נזכיר לעצמנו את אחד המרכיבים הגדולים בהצלחה – מזל.

לברק בכר ולחבורה שלו יש המון הצלחות מרשימות באירופה ואני מאחל שיעברו את מאריבור ויעשו חיל בליגת האלופות, אבל את הבולגרים, ויש שיאמרו "הברזילאים", באר שבע עברה בעיקר בגלל מזל. לודוגורץ הייתה טובה ואיכותית יותר בשני המפגשים. אוהדי באר שבע יכעסו, אבל זאת האמת, ממש כמו שמכבי תל אביב עקצה את באזל.

יש שיאמרו שזה מה שמיוחד בספורט הזה. אני לא בא להגיד שזה לא בסדר לחיות מכוער (מושג ספורטיבי כזה), רק מזכיר שלפעמים במקום לתת ניתוחים פילוסופיים או הסברים טקטיים, בואו פשוט נכיר שניצחנו במזל.

הקליקו כאן כדאי לקרוא על היום שאיתי שיחק נגד קוראני